פיצוי בגין נזקי גוף ומוות בתאונה

לפני שתי תובענות להכרעה, האחת תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו בעקבות תאונת דרכים (ת.א 37540-01-14) והשנייה תביעת שבוב שהגישה מדינת ישראל- משרד הבטחון (ת.א 11722-04-17).

המדינה טענה בכתב התביעה, כי קרנית מחוייבת לשלם לה את כל הסכומים שהיא שילמה ותשלם להורי החיילים המנוחים על פי חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום), תש"י 1950 (להלן: "חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה") ו/או החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת ניזקי גוף), תשכ"ד-1964 (להלן: "חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים"); ו/או חוק הפיצויים ו/או מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט").

...

נוכח האמור לעיל, גם בהתעלם מנטלי ההוכחה, ניתן להגיע למסקנה כי ודיע, הבעלים של הרכב התיר את השימוש בו לאחיו מבלי לדאוג לכיסוי ביטוחי ולפיכך קמה לו חובה כלפי קרנית מכוח סעיף 9(א), 9(א)(2) וסעיף 7(6) לחוק הפיצויים.

לסיכום צד ג' 1, סאפי, נהג ברכב במועד התאונה ללא כיסוי ביטוחי.

צד ג' 2 (אחיו של צד ג'1), ודיע, הוא הבעלים של הרכב והמחזיק בו כאשר שוכנעתי כי הוא התיר לסאפי לנהוג ברכבו ככלל לרבות במועד התאונה, גם כאשר לרכב לא היה ביטוח.

רקע וטענות הצדדים בפני תביעת נזיקין עפ"י חוק הפלת"ד. התובעת, אשת המנוח מ.ש. ז"ל יליד 1950 אשר מצא את מותו בתאונת דרכים קטלנית ביום 18.10.16, נפגעה אף היא בתאונה ותביעתה כוללת הן את ניזקי הגוף שנגרמו לה, הן כיורשת על פי צו ירושה מיום 04.06.17 והן כתלויית בעלה המנוח.

סבורני כי במקרה דנן יש קושי לחשב את ההפסדים שנגרמו כתוצאה מהנכות התפקודית ולפיכך יש להעריך את הפצוי בגין ראש נזק זה על דרך האומדן (ראו ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פזגז חברה לשווק בע"מ פ"מ ל(3) 281, בעמ' 284 [10.07.76] וכן ע"א 801/89 אהרון כהן נ' יוסף שבאם , מו (2) [18/03/1992] וכן ד. קציר בספרו "פיצויים בשל ניזקי גוף" מהדורה רביעית בעמ' 857-858).

...

הנתבעת טוענת מנגד כי התרופות וטיפולי הפיזיותרפיה וכל ההוצאות הרפואיות מכוסות על ידי קופת החולים בה היא מבוטחת ולפיכך אין לשלם בגין ראש נזק זה. בעניין ראש נזק זה לאחר עיון בטענות הצדדים סבורני שיש לשלם פיצוי גלובלי בסך 10,000 ₪.

אני סבור כי נכון לקבוע שהתובעים יפוצו בסך 18,000 ₪ בגין הוצאות קבורה.

לדידי אני סבור כי יש טעם בטענות הנתבעת, ובעיקר הטענה בדבר הוכחת קצבת הזקנה של המנוח.

לפיכך ינוכה מסך הנזק, תגמולי המל"ל. סוף דבר התביעה מתקבלת והנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים דלעיל ובניכוי תגמולי המלל בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 15.2% מהסך הנ"ל. המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים בדואר רשום ניתן היום, ט"ו תמוז תשפ"א, 25 יוני 2021, בהעדר הצדדים.

בהיתחשב בכך שסכום הנזק היה נמוך מסכום הנכויים – התביעה "נבלעה" ועל כן בסופו של דבר נדחתה (מאחר שהתאונה התרחשה תוך כדי נסיעה בשירות המעביד, המערערים לא היו זכאים לפצוי בגין 25% מהנזק).

כן ראו דבריו של המלומד דוד קציר, אשר ציין כי "הענקת זכות שיפוי לגופים משלמי הגמלה, כמוה כהטלת חובת ניכוי הגמלאות הללו מן הפיצויים" (דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך ב 1399-1398 (מהדורה חמישית, 2003)).

סעיף 4 לחוק הטבת ניזקי גוף קובע כי למיטיב מכוח "חוזה ביטוח" אין זכות חזרה כלפי המזיק: "[...] אם היה המיטיב תאגיד העוסק בעסקי ביטוח – למעט תאגיד המבטח את חבריו בלבד – ופעל לפי חוזה ביטוח עם הניזוק או המוטב, לא יהיה זכאי להפרע לפי חוק זה, אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מזכותו לפי חוק אחר". בהתאם לכך, נקבע בסעיף 86 לפקודת הנזיקין, כי אין לנכות הטבות שניתנו מכוח "חוזה ביטוח". כך למשל, ראובן רכש פוליסת ביטוח חיים, שלפיה במקרה מוות יהיו תלוייו זכאים לתגמולי ביטוח בסכום של 600 ש"ח. החברה המבטחת, אשר משלמת לתלויים את תגמולי הביטוח, אינה רשאית לחזור אל המזיק בתביעת שיפוי; ובהתאם לכך – תגמולי הביטוח לא ינוכו מסכום הפיצויים שייפסקו לתלויים בתביעת הנזיקין.

...

כפי שראינו – פסיקה רבה תומכת בגישה שלפיה במקרים שבהם לא עומדת למיטיב זכות חזרה, ובהעדר הוראה ספציפית של המחוקק, אין מקום לנכות את ההטבה, בבחינת "אין שיפוי – אין ניכוי". סוף דבר התוצאה מכל האמור היא, כי משעה שאין למדינה זכות חזרה כלפי המבטחת בגין קצבת השאירים שמשולמת על-ידה למערערת, חלה הוראת סעיף 64(ד) לחוק, אשר לפיה אין לנכות את קצבת השאירים.

כלל הטעמים המשפטיים שהציגה חברתי השופטת וילנר לתמיכה במסקנה האמורה הם משכנעים – כל אחד מהם לחוד, ולא כל שכן כולם יחד.

ממילא חברת הביטוח אינה צריכה ליהנות מעצם קיומה של זכאות זו. לא זו אף זו: המסקנה האמורה מתיישבת היטב גם עם שיקולים של הכוונת התנהגויות, כמו גם עם ערכים מוגנים אחרים שדיני הנזיקין מגנים עליהם.

הראשונה - המסגרת הנורמאטיבית לדיון בפיצויים בגין נזק גוף - מפגיעה, פציעה או מקרה מוות - עקב תאונת דרכים, היא חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 (להלן "חוק הפיצויים) סעיף 8 לחוק קובע כלל ייחוד עילה, לפיו קיום עילת תביעה לפי חוק הפיצויים שולל עילת תביעה בגין נזק גוף לפי פקודת הנזיקין ואינו מאפשר הגשת תביעה "נוספת" בעילות נזיקיות.

...

לפיכך, דין התביעה נגדו להידחות.

סיכומו של דבר, אני דוחה את הבקשה לסילוק על הסף שהגישה הנתבעת מס' 2.

מנגד, אני מקבל את בקשת הנתבע מס' 1 ומורה על דחיית התביעה נגדו.

בעניינינו תביעת פיצויים בגין נזק גוף המוגשת מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1976 (להלן: "חוק הפיצויים"), שהוגשה בשם עזבונה של אישה שקיפדה את חייה בתאונת דרכים בגיל 62 וחצי שנים (להלן: "המנוחה").

...

לסיכום, בגין התביעה הנדונה הנדונה זכאי העיזבון לפיצויים בסך 600,942 ₪ [529,765 + 51,177 + 20,000].

לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעות תשלמנה לכל אחת משתי התובעות, סך של 300,471 ₪.

עוד תשלמנה הנתבעות לתובעות, ביחד, החזר שכר טירחת עו"ד בסך 91,403 ₪, וגם הוצאות משפט בסך 500 ₪ נכון להיום, וכן – החזר האגרה ששילמו התובעות בנדון בסך 715 ₪ (ביום 2.12.2020), בצירוף ריבית והצמדה כדין ממועד תשלומה.