פיצוי בגין לשון הרע שנגרם לעובד על ידי המעסיק

על פי ההלכה הפסוקה (ע"ע 212/06 ימית א. בטחון נ' אפרים (12.11.08)): "אין לקבוע כלל גורף לפיו בכל מקרה שמעביד מסרב למסור לעובד מכתב פיטורים הוא יחויב בתשלום פיצוי בשיעור דמי אבטלה שהיו עשויים להגיע לעובד.... יחד עם זאת, ככל שהעובד יוכיח נזק קונקריטי בגין אי קיום החובה למסור לו מכתב פיטורים (כגון: סרוב המוסד לשלם דמי אבטלה...) וככל שיוכיח כי המנעות המעסיק ממסירת מכתב פיטורים הייתה בלתי סבירה, יוכל לתובע פיצוי בעד נזק שניגרם לו עקב אי מתן מכתב פיטורים...". על רקע האמור, הגענו לכלל מסקנה שדין רכיב התביעה להדחות.

מכל מקום, ונוכח הודאת בעל דין כפי שנמסרה בדיון שהתקיים ביום 15.4.18, על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 888 ₪, דהיינו את מלוא הסכום שנתבע ברכיב זה. לשון הרע התובעת טענה כי היא זכאית לפצוי בגין עוולת לשון הרע, כאשר לטענתה הנתבעת פירסמה בקרב לקוחותיה כי האשימה את התובעת בגניבה.

משכך, ומשלא הציגה התובעת כל עדות נוספת או ראיה כלשהיא לעצם הפירסום, דין הרכיב להדחות, וזאת מבלי שנדרש לטענות הנוספות שהעלו הצדדים בקשר לרכיב תביעה זה. התביעה שכנגד הנתבעת הגישה תביעה שכנגד, שאותה כימתה לסך 220,000 ₪, מתוכם 170,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לה "בעקבות גניבת הכספים" על ידי התובעת, ו- 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה לה בנסיבות אלה.

...

לסיכום תביעת התובעת מתקבלת באופן חלקי.

התביעה שכנגד מתקבלת באופן חלקי.

בנסיבות העניין, ובשים לב גם לכך שהן התביעה והן התביעה שכנגד התקבלו באופן חלקי ביותר בלבד, הגענו לכלל מסקנה שאין מקום לעשות צו להוצאות.

עוד עותר התובע לסעדים הכספיים הבאים: פיצוי בגין אובדן הכנסה בשיעור של לא פחות מ-24 חודשי שכר העולים כדי סך של לא פחות מ- 430,000 ₪; פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 200,000 ₪; פיצוי בגין מעשי היתנכלות והתעמרות מצד האוניברסיטה והפועלים מטעמה בסך של 300,000 ₪; פיצוי בגין הוצאת לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב של התובע בסך של 1,000,000 ₪, אשר מטעמי אגרה הועמד על סך של 500,000 ₪.

      בשולי הדברים אך בעיקריים נציין לעניין תביעתו של התובע לפצוי בגין עוגמת נפש כי דוקא התובע הוא שפעל בדרך לא מקובלת וחסרת תום לב שעה שהפעיל חוקר פרטי תוך חדירה גסה לפרטיותו של מנהל המחלקה – פרופ' היימס, וגרם לו לעגמת נפש רבה.

      בהקשר זה הכירה הפסיקה במסירת מידע על ידי מעסיק קודם למעסיק פוטנציאלי אשר פנה אליו לצורך בירור פרטים על עובד, כמוגנת מכוח סעיף 14 לחוק לשון הרע (ע"ע (ארצי) 46548-09-12 לירן אבידן – פלאפון תיקשורת בע"מ (פורסם בנבו), מיום 31.3.15).

...

      לא מצאנו כל יסוד לטענות התובע בדבר הוצאת דיבתו רעה ו/או כי האוניברסיטה או מי מטעמה נקטה בלשון הרע כלפיו.

      לא מצאנו כל תשתית עובדתית לטענות התובע בסיכומיו, כי חברי הסגל הכפישו את שמו אל מול גורמים מחוץ לאוניברסיטה.

מכל הטעמים המפורטים בהרחבה לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי דין תביעת התובע- להידחות.

התובע עותר לפצוי בגין לשון הרע (50,000 ₪).

האם היה מקום לשלול את פצויי הפיטורים? לא הוכח כי נעשתה עבירת משמעת חמורה ע"י התובע מאחר שלא הוכח נזק שניגרם לנתבעת ולא הוכח כי המעשה הנטען בוצע בזדון או שנעשה כבר בעבר ועל פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה: "בבוא בית הדין להכריע בשאלה האם ובאיזו מידה יש להפעיל את הסנקציה של שלילת פצויי הפיטורים, ייתן דעתו לתכלית החוק, ויאזן בין השיקולים הנדרשים לעניין בנסיבות המקרה, לרבות השיקולים שלהלן:

השיקולים לחומרה - חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שניגרם למעביד או שעלול היה להגרם לו עקב כך, הקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון - המוּעצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת היתנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והקף ההרתעה בנסיבות המקרה; השיקולים לקולא – אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההישתכרות העתידית שלו; [וראו במסגרת השיקולים הללו גם ע"ע 3000/96 אבלין (מימון) אליה נ' קליין בן ציון, ניתן ביום 2.7.01]"

...

נוכח כל האמור לעיל, התביעה שכנגד נדחית במלואה.

סוף דבר על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: סך של 81,900 ש"ח בגין פיצויי פיטורים; סך של 7,800 ₪ בגין חלף הודעה מוקדמת; סך של 319 ש"ח בגין הפרשי דמי הבראה; סך של 2,138 ₪ בגין הפרשי שכר לחודש 9/18.

התביעה שכנגד נדחית.

בד בבד, בתאריך 20.6.2017 הגישה העובדת תביעה כנגד המעסיקה לסעד הצהרתי לביטול פיטוריה והשבתה לעבודה בפועל תוך המנעות מפגיעה בתפקידה, הקף משרתה שכרה ותנאי עבודתה וכן לתשלומי פיצויים הקשורים לפיטוריה ובכללם: פיצויים בגין עוגמת נפש; אי קיום שימוע כדין ופיטורים שלא כדין; נזק לא ממוני - עקב הפרת הוראות חוק עבודת נשים, הפרת חוק שויון הזדמנויות בעבודה, הפרת חוק איסור לשון הרע; ופיצויי בגין כל הפגיעות שנגרמו לה עקב ובמהלך פיטוריה.

כלומר, ניתן לסבור שמעסיק שמפטר עובדת בהריון מבלי לבקש היתר לפיטורים ומבלי לשלם לעובדת את מלוא זכויותיה בתקופת ההריון ובתקופה המוגנת נידרש לשלם בגין הנזק הממוני סכום שלא יפחת מ-150% מהשכר שהיה מגיע לעובדת ובנוסף פיצוי בגין נזק לא ממוני בסכום שיקבע על ידי בית הדין.

...

בנסיבות אלו, התביעה לפיצויי בעילת לשון הרע - נדחית.

סוף דבר ערעור המעסיקה על החלטת המרכזת – נדחה.

התביעה לפיצויי בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות וכן התביעה לפיצויי לפי חוק איסור לשון הרע –נדחות.

סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שעניינו בעילת גרם הפרת חוזה, קובע כי: "מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון". סעיף 2 לפקודת הנזיקין מגדיר "נזק ממון" כ"הפסד או הוצאה ממשיים הניתנים לשומה בכסף ואפשר למסור עליהם פרטים".

התביעה לפצוי בגין עוולת לשון הרע ופצוי בגין עוגמת נפש: בכתב התביעה עתר התובע לחייב את הנתבעת 2 בשני סעדים נוספים, אך אלה יחדיו עם הנתבעת 1, והם: פיצוי בגין לשון הרע, וכלשון סעיף 87 לכתב התביעה - "לחייב את הנתבעות לפצות את התובע בגין הדברים שנאמרו עליו בישיבת העובדים ביום 12.9.2016, בסך כולל של 100,000 ₪". פיצוי בגין עוגמת נפש, וכלשון סעיף 88 לכתב התביעה - "לחייב את הנתבעות לשלם לתובע סך של 30,000 ₪ בגין עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לו, ..." בהתייחס לעילת התביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, קובע סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה כי סמכות בית הדין לידון בעילת לשון הרע תהא - "בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעסיק או נושא משרה אצלו, או של מעסיק או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה 1965" בעניינינו, הנתבעת 2 לא הייתה מעסיקתו של התובע והיא גם לא בבחינת נושא משרה בנתבעת 1.

...

. מסקנתי שלי היא שאין מנוס מפיצול ההתדיינות בין בית המשפט המחוזי לבית הדין האזורי לעבודה.

" על יסוד המפורט לעיל, משהסעד המבוקש בסעיף 85 לכתב התביעה – 'החזר הלוואת בעלים', מבוסס על מערכת יחסים שבין התובע כמי שהיה בעל מניות בנתבעת 1, לבין הנתבעת 2 שהיא בעלת מניות בנתבעת 1 ומכוח הסכם שנחתם ביניהם מתוקף מעמדם זה, מצאנו להורות על מחיקתו של הסעד האמור.

סוף דבר : לאור המפורט לעיל, הבקשה מתקבלת.