פיצוי בגין חקירת משטרה רשלנית

לפני תביעה לפצוי התובע בגין חקירה משטרתית והגשת כתב אישום רשלניים בסך של 50,000 ₪ בעוולת רשלנות ומכוח הוראת סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

...

לאור כל האמור לעיל אני סבורה כי לא עלה בידי התובע להוכיח התרשלות המשטרה בחקירתו ואף לא בהגשת כתב האישום נגדו ועל כן הטענה נדחית.

על כן התביעה בגין רכיב זה ממילא הייתה נדחית.

סוף דבר נוכח מסקנתי כי לא הייתה התרשלות בחקירה ובהגשת כתב האישום, התביעה נדחית.

נימוקי הרשות המאשרת כפי שפורטו במכתב הדחייה היו אלו: "מהחומר שהובא בפני הרשות המאשרת עולה כי לא הוכח קיומו של ארוע איבה כמשמעו בחוק התגמולים [...] התובעת לא המציאה אישור מישטרה בדבר היות הפגיעה פעולת איבה וכן לא פנתה למס רכוש בבקשה לפיצויים בגין הנזק לרכב. נסיבות הארוע והמניעים להתרחשותו אינן ברורות. לפיכך התביעה נדחית". אף בשלב זה עמדה הנתבעת 2 בסירובה להכיר בארוע כמקים חבות על פי חוק הפיצויים.

בעיניין זה נטען שאין לקבל את הטענה בדבר התרשלות המישטרה בחקירת הארוע, שכן התובעת הייתה יכולה לעמוד על קיומה של חקירה מקיפה בנושא.

...

בנוסף טענה הנתבעת כי עיון בטופס התביעה שהוגש לרשות המאשרת מביא לכדי מסקנה כי הוא הוגש כלאחר יד וברישול, תוך שהתובעת לא צירפה את אישור המשטרה ולא כללה בו פרטים מהותיים.

לצורך החישוב, מקובלת עלי עמדת שני הצדדים לפיה במקרה זה נכון לפסוק פיצוי בהתאם לשיטה הגלובלית וזאת לאור העובדה שהתובעת החלה לעבוד רק לאחרונה, לאחר שנים רבות בהן לא עבדה ולכן היא טרם הגיעה למלוא פוטנציאל השתכרותה במומה.

בהביאי בחשבון את מהות הפגיעה והשפעתה על היכולת לבצע את מטלות הבית, תקופת אי הכושר שנקבעה לתובעת, העזרה המוגברת שסביר לקבוע שהתובעת נזקקה לה בעקבות פגיעתה ותזקק בעתיד, אני סבור שנכון לפסוק פיצוי גלובלי בסך של 15,000 ₪.

אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 206,402 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בסכום של 31,393 ₪ (כולל מע"מ) והחזר אגרת בית המשפט ששולמה על ידה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל.

בחודש 06/20 הוגשה התביעה דנן בה טוען התובע כי על המישטרה והאוניברסיטה לפצותו בגין רשלנותם בטיפול ו/או בחקירת ארוע הגניבה.

...

בעניין זה ראו למשל קביעת בית המשפט המחוזי בע"א 12104-04-19 ג'ג'או בימארו נ' המחלקה לחקירת שוטרים, מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים), שם התקבל ערעור על בית משפט השלום אשר סבר שחקירת המשטרה נוהלה ברשלנות, אולם על אף האמור לא נפסק פיצוי, וראו מה נקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד: "...למרות מסקנתי לפיה החקירה נוהלה ברשלנות ושלא על פי הסטנדרטים המצופים, לא ניתן לחייב את המדינה בפיצוי המערער בשל ראש נזק זה מכיוון שלא הובהר מה הנזק הכספי שנגרם למערער בשל אי הגשת כתב אישום נגד הפוגע, ובעיקר לאור העובדה שקשה כיום לקבוע שאלמלא הכשלים שפורטו לעיל, ניתן היה לגבש די ראיות להגשת כתב אישום נגד מאן דהוא...". וראו בעניין זה דברי נציגת המשטרה בדיון, שדבריה מקובלים עלי: "...יש לזכור שמדובר ברף הוכחה פלילי שהוא מעל לכל ספק סביר. לכן ככל שסובר התובע שזהו הגנב ועל אף שהמשטרה מצאה לא להעמידו לדין, הרי שעליו לפנות לאפיק אזרחי. גם לא ניתן לדעת בוודאות אם היה מורשע ואם כן האם ניתן היה לגבות ממנו בהליך אזרחי. המדינה אינה חברת ביטוח..." פרו' עמ' 4 שורות 27 – 33).

אני דוחה את הטענה כאילו האוניברסיטה והמשטרה כשלו להביא עדים רלוונטיים, אני לא רואה במה הייתה מעולה עדותו של מר ויקטור חדד או של השוטרים שרשמו את דו"ח האירוע.

סיכום לאור כל האמור אני דוחה את התביעה.

למרות זאת, חלק נכבד מסיכומי התובעים התייחסו לעניין זה. מעבר לכך שהדרך לערור ולבדוק החלטה לסגור תיק חקירה אינה במסגרת הליך אזרחי כגון זה שבפני והיא קבועה בסעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982(הגם בכל מקרה,היתערבות שיפוטית בהחלטה מסוג זה הנה מצומצמת בהיקפה, והיא תהיה שמורה רק למקרים חריגים ובלתי סבירים באופן קצוני-בג"ץ 69/15 גדג' נ' משטרת ישראל מחוז דרום, פסקה 9 וההפניות שם),הרי שכאמור, גם אם, לטענת התובעים, הייתה התרשלות בחקירה, אין בה כדי להקים אחריות לנתבעת ביחס לעצם מות המנוח וזכות לפיצויים הנתבעים בתביעה זו. אדגיש כי התביעה דנן הנה תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף עקב מות המנוח.

...

הדברים סוכמו יפה בת"א 97 / 3055 עיזבון המנוחה סואעד חוסון ז"ל ו-11 אח' נ. מדינת ישראל, משרד הביטחון מפי כב' השופט יצחק עמית: באותו מקרה מתה המנוחה כתוצאה מהתפוצצות רימוני יד צהליים (כאמור, במקרה שבפנינו אפילו לא הוכח שמדובר היה בנשק צהלי, אם כי, אין חולק, שנשק מסוג זה נמצא בשימוש צהל): "מכאן, כי הזיקה היחידה של המדינה לאירוע היא, שהרימונים שהתפוצצו הם מתוצרת תע"ש ובשימוש צה"ל. הטלת אחריות על המדינה, במצב דברים זה, פירושו הטלת אחריות כמעט מוחלטת על המדינה, כל אימת שאמל"ח צה"לי גורם נזק. תוצאה זו, אני מתקשה לקבל, ואנמק להלן את מסקנתי.... לצורך דיוננו, אני נכון להניח כי הנתבעת יכולה הייתה לצפות כי אמצעי לחימה של צה"ל עלול לגרום לנזק עקב שימוש לא מורשה או בניגוד להוראות ולנוהלים.... הטלת אחריות על המדינה במקרה כמו המקרה דכאן, משמעה קביעה של בית-המשפט כי על המדינה להציב שומרים, פקחים ובלשים על חייליה – אם בסדיר, קבע או במילואים, אם בתקופת רגיעה או בתקופת לחימה או מלחמה – מחשש שמא מי מהם ימעל באמון שניתן בו ויטול במשיכה נשק ואמצעי לחימה, שלא למטרה לשמה נמסרו לו. קשה להלום תוצאה זו...".(הדגשה שלי ר.א) ביה"מ הביא שם את דברי כבוד השופט שמגר בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי , בעמ' 78-77 לעניין אי-התאמתו של קריטריון הרשלנות לסיטואציות מעין אלו : "דוגמה מוחשית מימינו יכולה לעלות בהקשר לשאלה אם יש להציב שוטרים לאורכם של רחובות ובתוככי כל שכונה כדי למנוע מעשי פיגוע של חבלנים, סכינאים, או שמא ההוצאה הכרוכה בכך בלתי סבירה מבחינה ציבורית. בסיטואציות שבהן מדובר, דבר זה אינו אפשרי לא רק משום הקושי הטכני בחישוב, אלא משום שנדרשת הכרעה בדבר ערכן היחסי של פעילויות, של מדיניות אלטרנטיבית ושל רמת הסיכון שעל הציבור לעמוד בו. החלטות מעין אלו אינן מתאימות לבדיקה בקריטריון של רשלנות". וממשיך כב' השופט עמית שם: "שיקולי המדיניות הראויים במקרה שלפנינו, אינם שיקולים כלכליים גרדא, אלא שיקולים נרחבים שבבסיסם המשמעת שצה"ל דורש מחייליו והאמון שצה"ל רוחש לחייליו, כמו גם היעדר אפשרות ממשית לפקח על כל נושא נשק בצבא, במיוחד לא בתקופת לחימה. למסקנה דומה, הגיע כבוד השופט מ' בן דוד בת"א (נצ') 911/87 [15] בבית-המשפט המחוזי בנצרת, בו נדחתה תביעתו של תושב בוקעתה ברמת הגולן, שנפצע בידו מחפץ שהתפוצץ: "אין כל דין או הלכה משפטית המטילים חובה או אחריות על המדינה בכל מקרה בו חפץ צה"לי מסב נזק... עדיין יש צורך להוכיח, בין באופן פוזיטיבי, בין בדרך של אלימנציה ובין אגב הסתייעות בכללי ההיגיון, כי הייתה מצידה של המדינה ואנשיה רשלנות... כל מסקנה אחרת תגרור אחריה הטלת אחריות מוחלטת של המדינה, סמכות השמורה למחוקק". (הדגשות שלי ר.א).

טענות התובעים לגבי קצב וסדר התקדמות החקירה, הינן טענות שאינן רלוונטיות כאמור להליך שבפני ואולם בכל מקרה, לא שוכנעתי כי בשלב סגירת התיק ניתן היה להגיע לממצא בדבר זהות היורה: מחמוד שרקיה אישר בחקירתו במשטרה, כי היריות בחתונת בנו מוראד היו מכיוון מזרח, היינו מכיוון ביתו של אחיו, איברהים ז"ל: "בזמן המסיבה אני שמעתי יריות קרובות מאוד מכיוון הבתים.." אך מיד לאחר מכן, לא ידע להשיב היכן בדיוק היה הירי (עמ' 1 שורות 16-14).

לאור כל האמור,אני מורה על דחיית התביעה.

לפני תביעה לחיוב הנתבעים 1 ו-4 לשלם לתובעים פיצוי בשל נזקים שנגרמו להם עקב כך שהנתבעת 1 הגישה נגדם כתב אישום שלא היה כל מקום להגשתו ועקב כך שהנתבע 4 הגיש נגדם תלונה למישטרה יחד עם אחרים, אשר לטענת התובעים הייתה שקרית ואשר היא זו שבין היתר הובילה להגשת כתב האישום נגדם.

השאלה שעומדת להכרעה בהקשר לטענות הנ"ל הינה, איפוא, האם נאשם בפלילים, שמגיש בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 231(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשנ"ב-1982, במסגרתה לא הודה בעבירות המיוחסות לו ואשר נימוקיה היו כי הוגשה נגדו תלונת שוא וכי המישטרה התרשלה בבצוע החקירה ובהגשת כתב האישום וכן נסיבות אישיות, ואשר בקשתו מתקבלת בתנאי שיבצע עבודות היתנדבות למען הקהילה, והוא הסכים לכך, ביצע את העבודות וההליך הפלילי נגדו הופסק, רשאי להגיש תביעה אזרחית לפיצויים, נגד המתלונן ונגד משטרת ישראל (שניהלה את החקירה ואשר יח' התביעות שלה גם הגישה את כתב האישום), בגין הנזקים שנגרמו לו עקב הגשת התלונה, הגשת כתב האישום והרישום הפלילי שנוצר כתוצאה מעיכוב ההליכים, בעילה שלא היה מקום מלכתחילה להגשת התלונה שכן משטרת ישראל התרשלה בניהול החקירה ובהחלטה להגיש את כתב האישום וכי לו הייתה מנהלת את החקירה כדבעי, לא הייתה מתקבלת החלטה להגיש כתב אישום.

...

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, התביעה נגד הנתבעים 1 ו-4 נדחית.

בהתחשב בתוצאה, דחייה מוחלטת של התביעה וכן בהתחשב בסכום התביעה הגבוה כנגד הנתבעת 1, שעמד על מעל 570,000 ₪ וכן בהתחשב בהיקף העבודה שלה נדרשה הנתבעת 1 כדי להעמיד את הגנתה בתיק זה, ומנגד בהתחשב באמור בסיפא של סעיף 71 לעיל, אני מחייב את התובעים לשלם לנתבעת 1 שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.

לגבי הנתבע 4, אשר התביעה כנגדו עמדה על סכום של 100,000 ₪, ובהתחשב בכך שכתבי הטענות והראיות מטעמו, היו בהיקף צנוע, וכן בהתחשב באמור בסיפא של סעיף 71 לעיל, אני מחייב את התובעים לשלם לו שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪.