פיצוי בגין התנהלות בחוסר תום לב בקשר חוזי

שתי הטענות הראשונות נדחו בשל חוסר הוכחה, ואילו הדרישה לפיצויים בגין עוגמת הנפש נדחתה בשל האשמה ההדדית של שני האחים, שבלי ספק העציבו איש את רעהו עד מאד.

לבסוף, בכל הנוגע לטענות בעלי הדין המייחסות איש לרעהו חוסר תום-לב בהתנהלות בקשר להסכם הפשרה, אין לי אלא לומר כי אין בהן כדי להשליך על עינייני ההשבה.

...

דיון והכרעה סבורני כי דין הערעורים להידחות.

סוף דבר מהטעמים דלעיל, הנני מציע לחבריי לדחות את שני הערעורים ללא צו להוצאות.

נזכיר כי בקשת הפרישה של התובעת, שהוגשה רק במצורף לסיכומי התשובה – נכתבה והוגשה לנתבעת רק לאחר שהתובעת ידעה שלא אושר לה לשמש כמחנכת!! – ובמועד זה, לא טענה כי מוותרת היא דוקא על תפקיד אחר/או כך מבקשת היא(!!), וממילא, לא "נימנע" ממנה שלא להגיש לנתבעת בקשה לפרישה!! לאור כל האמור, לא נמצא פגם כלשהוא בהתנהלות הנתבעת, ודאי לא קשר סיבתי כלשהוא בין כוונת התובעת לפרוש פרישה מוקדמת ("מרצון"; שקָדמה:) להחלטת הנתבעת שלא לאשר 3 תפקידים.

אגב, הפניות התובעת לעדות המנהלת/ לידיעתה/ידיעת המפקחת/ידיעת " כולם" – אינן מתוארכות – ממילא, אין בהן כדי להוכיח את שמבקשת היא!! – אלא דוקא ההפך!! ראוי להזכיר כי לא הוכח חוסר תום לב בהתנהלות הנתבעת וממילא, לא נתבע בתביעה פיצוי בגין היתנהלות בחוסר תום לב. אף אם נתייחס לתביעה לתשלום גמול חינוך לארבעה חודשים (או לשלושה; ראה להלן)בשנת הלימודים תש"ע, ו/או להוספת רכיב גמול חינוך לגמלתה של התובעת, מפרישתה ואילך [סעיפים 30-31 לתביעה (בהם אין מיגבלת זמן, לאחר פרישתה)], או להצהרה בהתאם, וזאת כ"פיצוי" בגין היתנהלות בחוסר תום לב, ברי כי משלא הוכח זה או זה – אין לנו אלא לדחות תביעתה בנידון.

חוסר תום לב במו"מ מקנה לנפגע ככלל (סעיף 12 לחוק החוזים) זכות לפצוי כספי.

...

ביום 07.10.19 נדחה הערעור שהגישה התובעת על פסה"ד השני, והובהר כי על ביה"ד לברר במסגרת הליך זה את טענות התובעת כפי שהובאו בתביעה, דהיינו, את טענתה כי הפסקת העסקתה כמחנכת נעשתה שלא כדין ובחוסר תום לב, וכדי לשלול ממנה זכאות להכללת גמול חינוך במשכורת הקובעת לפנסיה; כי הופרו הבטחות ומידע ,שלטענת התובעת ניתנו לה [הן לעניין קבלת האישור לעבוד ב- 3 תפקידים: יעוץ, מחנכת כיתה, ומדריכה (להלן: "3 התפקידים"), והן לעניין הכללת גמול חינוך במשכורת הקובעת לפנסיה]; כי נפגעה האוטונומיה שלה בכך שלא ניתן לה לבחור על איזה מ- 3 התפקידים לוותר, וכי אילו היתה ניתנת לה הבחירה, היתה מוותרת על תפקיד היועצת, נוכח העובדה שהיתה זכאית לגמול יעוץ בכל מקרה, בשל תקופת עבודתה ביעוץ שעלתה על 9 שנים; כי הופרה חובת תום הלב, בכך שלא הועמדה על כך, שנוכח הפסקת עבודתה כמחנכת כיתה, לא תהיה זכאית להכללת גמול חינוך במשכורת הקובעת לגמלה.

סוף דבר לאור כל האמור – תביעת התובעת נדחית על כל רכיביה.

משלערכאה הדיונית מסור שק"ד רחב בהחלטות הנוגעות באופן מובהק לניהול ההליך [רע"א (מחוזי י-ם) 17565-09-20 חמיס בקלה נ' עו"ד גדעון מרואן (פורסם בנבו, 30.09.20) והאסמכתאות שם; וכן לע"א)עליון) 8845/12 רום נ' זאבי;ראה גם ע"ע 54884-05-19], משהתובעת גרמה לסחבת בניהול ההליך כולו כמפורט בהרחבה לעיל, וגם באופן הצגת השאלות לעדות מטעמה, ומשנדחתה התביעה, שהוגשה 5 שנים לאחר סיים יחסי העבודה בין הצדדים – אנו קובעים כי התובעת תשא בשכ"ט והוצאות הנתבעת בסך של 20,000 ₪, שישולמו תוך 30 יום, אחרת ישאו ה"ה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

לכך נוסיף: לא נעלם מעינינו כי התובעת לא עמדה בתנאים שנקבעו לעניין אופן הגשת סיכומיה (רווח כפול); ואף לא, מהתנהלותה, עת הגישה הודעה על סיכומי תשובה, וללא בקשה, וצירפה לאלה ראיות (ואין כוונתנו רק לרשימת התלמידים), כשאין מענה ראוי בתשובתה (16.12.20) – לאחר ששקלנו את אלה, אנו קובעים כי על התובעת לשאת בהוצאות לטובת האוצר בסך 5,000 ₪, שישולמו תוך 30 יום, אחרת ישאו ה"ה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

על יסוד האמור, ניתנו לאורך השנים פסקי דין שונים של בתי הדין האיזוריים, בהם נקבע כי בית הדין מוסמך אמנם לידון בהיבטים הקשורים בשמירה והגנה על הפרטיות במערכת יחסי עבודה אך אינו מוסמך לידון בסעד נזיקי מכוח חוק הגנת הפרטיות (ר' לדוגמה מן העת האחרונה סע"ש (חיפה) 20467-05-20 מאיר בלגזאל - יציר כפיים בע"מ, ניתן ביום 12.12.21; סע"ש (ת"א) 69885-12-20 עידו כץ - קבוצת השומרים שמירה וביטחון בע"מ, ניתן ביום 7.12.21).

מלבד האמור, החלטת המועצה התקבלה בחוסר סמכות, בהחלטה שרירותית של ראש המועצה, וגם בכך הפרה המועצה את חוזה העבודה מול התובעת בחוסר תום לב. חוסר תום הלב של המועצה התבטא ביתר שאת כאשר תחילה הסכימה כי זכויותיה של התובעת לא תפגענה בימי העדרותה, אולם תוך ימים בודדים חזרה בה והודיעה כי אינה מוכנה לשאת בעלות שכרה וכי היא מתכוונת לנכות את ימי ההעדרות ממכסת ימי חופשתה של התובעת.

נוכח האמור, לא סברנו כי יש מקום לחייב את המועצה בפצוי התובעת בגין היתנהלות בחוסר תום לב. על כן, התביעה נדחית ברכיב זה. האם זכאית התובעת לפצוי בגין הוצאה לחופשה כפויה/השעיה ללא שימוע? לטענת התובעת, המועצה השעתה אותה מעבודתה ללא עריכת שימוע ומבלי ליתן לה היזדמנות להשמיע את טיעוניה, והלכה למעשה לא אפשרה לה להכנס למקום עבודתה החל מיום 11.2.2021.

...

באיזון שיקולים אלה, סברנו כי אין מקום להורות על ביטול החלטת המועצה במועד בו ניתנה, אלא יש ליתן לה תוקף על אף הפגם שנפל בה. כפועל יוצא, אנו דוחים את תביעתה של התובעת לתשלום השכר שנמנע ממנה בתקופת היעדרותה מן העבודה.

דין התביעה בעניין זה, להידחות.

סוף דבר על יסוד האמור, התביעה נדחית במלואה.

, עד לחודש יולי 1997 רפאל ביטחה את התובע בקרן פנסיה "מבטחים", ומחודש אוגוסט 1997 הוא בוטח בפוליסת ביטוח מנהלים ב"מגדל"; עקב הפסקת חברותו במבטחים נגרם לו הפסד פנסיוני (הפסד קצבה לעבר ולעתיד לפי הערכת תוחלת חיים) בגובה 544,815 ש"ח. בנוסף, התובע עתר לסעד של פיצוי בסך 25,000 ש"ח בגין היתנהלות בחוסר תום לב. הנתבעת טענה שהתובע נקלט כעובד בשרותה ביום 7.6.1996, בהתאם להסכם קבוצי מיום 6.6.1996 שנחתם בין המדינה, רפאל והסתדרות העובדים החדשה (להלן - ההסכם הקבוצי).

על-פי הסכם זה, הנתבעת תרכוש עבור התובע "בחברת הראל ביטוח ופיננסים מוצר פנסיוני מישתתף ברווחים אשר יבטיח לגימלאי [לתובע – ד.ד] הכנסה חודשית בתחולה מ- 1.1.2016 של 1,700 שקלים למשך כל חייו, ובעת פטירת הגימלאי חו"ח, יפסקו התשלומים החודשיים". בסעיף 8 להסכם זה הוסכם כי "אין ולא תהיינה לגימלאי או למי מטעמו כל תביעות או טענות נוספות כלפי רפאל ו/או כלפי המעסיק או כלפי מי מטעמם בקשר לפצויי פיטורים, בקשר להפרשות כלשהן לקרן פנסיה, לביטוח מנהלים, לקופת גמל כלשהיא ולקרן הישתלמות...". התובע לא הזכיר את דבר קיומו של הסכם סיום העבודה בכתב התביעה.

...

לסיכום, לאחר שקבענו שעילת התביעה נולדה בשנת 1997, ולא הוכחו איזה החריגים הקבועים בחוק ההתיישנות, דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות.

לא מצאנו שדיון במעמד הצדדים יסייע בבירור הבקשה, המתבררת על יסוד הטענות כמפורט בכתבי הטענות ומתוך הנחה שעובדות כתב התביעה יוכחו.

סוף דבר – דין הבקשה להתקבל, ודין התביעה להידחות על הסף בשל התיישנות.

המסקנה המתבקשת מכך, הוסיפה התובעת וטענה, היא כי פיטוריה נעשו בנגוד לדין, בזמן תקופת מחלה, ועל כן היא זכאית לקבל את הסעדים הבאים: (1) פיצוי בגין היתנהלות הנתבעת בתקופת המחלה ובגין היתעמרות בה בסך 200,000 ₪; (2) פיצוי בגין פיטורים בהעדר שימוע – 50,000 ₪; (3) פיצוי בגין היתנהלות בחוסר תום לב ומשיקולים זרים – 50,000 ₪; (4) פיצוי בגין הפרת החובה לשקול חלופות לסיום העסקתה - 50,000 ₪; (5) פיצוי בגין היתעמרות מצד מנהלת בית הספר - 75,000 ₪; (6) פיצוי בגין פירסום לשון הרע בגובה 75,000 ₪; לטענת הנתבעת, התובעת הועסקה כמנהלנית בית הספר, תפקיד הדורש מידה רבה של אמון ועבודה צמודה עם מנהלת בית הספר, וחרף האמור, היתנהלה בעזות מצח שעה שניסתה ליזום מרד המוני כנגד מנהלת בית הספר וסרבה לקבל עליה את מרותה.

במכתב הזימון לשימוע הועלו טענותיה של הנתבעת כלפי התובעת, ובין היתר נכתב כי התובעת אינה מקבלת את מרותה של המנהלת, יוצרת אוירה עוינת ולא ממלאת את תפקידה כנדרש; התובעת אף נקטה סחבת בכל הקשור לקיום ישיבת השימוע ושבה וביקשה דחיות, שנענו, בין היתר בשל הודעת באת כוחה דאז, שהודיעה כי אינה מייצגת עוד את התובעת.

סעיף 4א(א) לחוק דמי מחלה, תשל"ו-1976 (להלן – חוק דמי מחלה), אוסר על מעסיק לפטר עובד שנעדר מעבודתו עקב מחלה ובמהלך כל תקופת הזכאות לדמי מחלה הצבורה לו על פי דין או על פי הסכם קבוצי.

...

המסקנה המתבקשת מכך, הוסיפה התובעת וטענה, היא כי פיטוריה נעשו בניגוד לדין, בזמן תקופת מחלה, ועל כן היא זכאית לקבל את הסעדים הבאים: (1) פיצוי בגין התנהלות הנתבעת בתקופת המחלה ובגין התעמרות בה בסך 200,000 ₪; (2) פיצוי בגין פיטורים בהיעדר שימוע – 50,000 ₪; (3) פיצוי בגין התנהלות בחוסר תום לב ומשיקולים זרים – 50,000 ₪; (4) פיצוי בגין הפרת החובה לשקול חלופות לסיום העסקתה - 50,000 ₪; (5) פיצוי בגין התעמרות מצד מנהלת בית הספר - 75,000 ₪; (6) פיצוי בגין פרסום לשון הרע בגובה 75,000 ₪; לטענת הנתבעת, התובעת הועסקה כמנהלנית בית הספר, תפקיד הדורש מידה רבה של אמון ועבודה צמודה עם מנהלת בית הספר, וחרף האמור, התנהלה בעזות מצח שעה שניסתה ליזום מרד המוני כנגד מנהלת בית הספר וסירבה לקבל עליה את מרותה.

סופו של דבר, מכל הנימוקים שפורטו לעיל, אנו מקבלים את התביעה ברכיב של עוולת לשון הרע.

לשאלת הסעדים שנתבעו משמצאנו כי התובעת פוטרה בניגוד לחוק דמי מחלה, וללא שימוע, ולאור תקופת עבודתה הארוכה והמשמעותית אצל הנתבעת – 21 שנה – החלטנו לפסוק לה פיצוי בגובה 200,000 ₪, ולהלן נימוקינו לכך.

בנוסף לסכומים דלעיל, ולאור הסכום שראינו לפסוק לתובעת, הנתבעת תשלם לה השתתפות בהוצאות משפט בסך 2,000 ₪ והשתתפות בשכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪.