טוענת התובעת שיש ליתן נגד הנתבעת צו לפינוי המושכר ולסילוק ידיה ממנו וכן לחייבה לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בגין מגוריה במושכר בסך 65,100 ₪ נכון ליום הגשת התביעה מהסיבות כדלקמן:
1) הסתיימו ההגנות על פי חוק הגנת הדייר של הדיירות המוגנת;
2) השוכרים ביצעו המושכר תוספות בנייה ללא הסכמתה או ללא רשותה של התובעת;
3) אם הייתה רשות להתגורר במושכר, הרי רשות זו הופסקה;
4) הנתבעת מתגוררת במושכר מאז שנת 2009.
הנתבעת טענה שיש לדחות את תביעת התובעת מהסיבות כדלקמן:
1) סבה וסבתה של הנתבעת, ברבי שמעון וחויטה ז"ל עלו מטוניס לארץ, ובשנת 196=57 ו-1964 רכשו שני בתים ערביים סמוכים בדיירות מוגנת, שכתובתם כיום היא רחוב מרדכי היהודי 13 ברמלה;
2) ה"ה ברבי ז"ל שכרו במשותף את המושכר, אך התובעת החתימה אך ורק את הסבא המנוח של הנתבעת על חוזה השכירות המוגנת;
3) רק לאחר קבלת הסכמת עמידר שיפצו המנוחים ברבי את המושכר;
4) בשנת 2009, כאשר גב' גרסיאנו הלכה לעמידר להסדיר זכויותיה, העלתה חב' עמידר את דמי השכירות בגין תוספות הבנייה;
5) לאור חזקת השתוף, יש לראות בגב' ברבי המנוחה כדיירת של דור ראשון במושכר, כמו בעלה מר ברבי המנוח, כך שהנתבעת היא למעשה דור שלישי של הדיירים המוגנים;
6) תביעת התובעת באה כדי להמנע מתשלום פיצויים לנתבעת, שכן מאז חודש ספטמבר 1973 המקרקעין עליהם בנוי המושכר הוכרזו כשטח צבורי פתוח האסור למגורים על פי חוק, ובכל זאת אפשרה התובעת את מגורי הדיירים המוגנים מטעמה, לרבות הדיירים המוגנים במושכר;
7) התובעת הסתירה והעלימה מידיעת בית המשפט את חוות הדעת התכנונית מיום 17.7.97 אשר הוזמנה על ידי התובעת מאת האדריכל אריה שילה בעיניין הנכסים שבנידון, בה נקבע באופן מפורש וחד משמעי כי תכנית המתאר לה/1000 מפקיעה את החלקות עליהן יושב הנכס לטובת ש.צ.פ, המבנים אינם חוקיים מאחר והם בנויים באיזור אשר אינו מאפשר בנייה בכלל ובנייה למגורים בפרט ומצויים בגבולות 40 מ"ר של שטח מסילת רכבת , נידרש להרוס את המבנים, וכן מוצע לבדוק אפשרות לפצוי בגין הפקעה לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבנייה;
8) מאחר ומדובר במבנים הנמצאים בשטח שאסור לבנות עליו, אין התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים;
9) לאחר הגשת התביעה, הפסיקה התובעת לשלוח לנתבע שוברי תשלום עבור המושכר ותוספות הבנייה.
...
הנתבעת טענה שיש לדחות את תביעת התובעת מהסיבות כדלקמן:
1) סבה וסבתה של הנתבעת, ברבי שמעון וחויטה ז"ל עלו מטוניס לארץ, ובשנת 196=57 ו-1964 רכשו שני בתים ערביים סמוכים בדיירות מוגנת, שכתובתם כיום היא רחוב מרדכי היהודי 13 ברמלה;
2) ה"ה ברבי ז"ל שכרו במשותף את המושכר, אך התובעת החתימה אך ורק את הסבא המנוח של הנתבעת על חוזה השכירות המוגנת;
3) רק לאחר קבלת הסכמת עמידר שיפצו המנוחים ברבי את המושכר;
4) בשנת 2009, כאשר גב' גרסיאנו הלכה לעמידר להסדיר זכויותיה, העלתה חב' עמידר את דמי השכירות בגין תוספות הבנייה;
5) לאור חזקת השיתוף, יש לראות בגב' ברבי המנוחה כדיירת של דור ראשון במושכר, כמו בעלה מר ברבי המנוח, כך שהנתבעת היא למעשה דור שלישי של הדיירים המוגנים;
6) תביעת התובעת באה כדי להימנע מתשלום פיצויים לנתבעת, שכן מאז חודש ספטמבר 1973 המקרקעין עליהם בנוי המושכר הוכרזו כשטח ציבורי פתוח האסור למגורים על פי חוק, ובכל זאת אפשרה התובעת את מגורי הדיירים המוגנים מטעמה, לרבות הדיירים המוגנים במושכר;
7) התובעת הסתירה והעלימה מידיעת בית המשפט את חוות הדעת התכנונית מיום 17.7.97 אשר הוזמנה על ידי התובעת מאת האדריכל אריה שילה בעניין הנכסים שבנדון, בה נקבע באופן מפורש וחד משמעי כי תכנית המתאר לה/1000 מפקיעה את החלקות עליהן יושב הנכס לטובת ש.צ.פ, המבנים אינם חוקיים מאחר והם בנויים באזור אשר אינו מאפשר בנייה בכלל ובנייה למגורים בפרט ומצויים בגבולות 40 מ"ר של שטח מסילת רכבת , נדרש להרוס את המבנים, וכן מוצע לבדוק אפשרות לפיצוי בגין הפקעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה;
8) מאחר ומדובר במבנים הנמצאים בשטח שאסור לבנות עליו, אין התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים;
9) לאחר הגשת התביעה, הפסיקה התובעת לשלוח לנתבע שוברי תשלום עבור המושכר ותוספות הבנייה.
לאור האמור לעיל, סבור אני שיש לדחות את התביעה הכספית של התובעת.
סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין היא כדלקמן:
1) אני מורה לנתבעת ולכל הבאים מכוחה לפנות את המושכר הנמצא ברחוב מרדכי היהודי 13 ברמלה והידוע כגוש 4345 חלקות 4, 5, ו-20, לסלק ידיה מהמושכר ולמסרו לתובעת כשהוא נקי מכל אדם וחפץ.
על מנת שהתובעת תוכל למצוא מקום מגורים אחר, יהיה על התובעת לפנות את המושכר עד ליום 31.12.18 שעה 12:00;
2) התביעה הכספית נדחית;
3) בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
