פיצוי בגין העלבת לקוחות בחנות

לטענתה, ביה"ד מצא רק תפקיד נילווה אחד אותו יכולים מוכרני הדיוטי-פרי לבצע בישיבה והיא המתנה ללקוחות המתקרבים לחנות כאשר מוכרן מוצב לעבודה בקדמת המחלקה שבפתח החנות, היכן שאין מדפי מוצרים, ולפיכך אין שם מה לסדר ולמלא על המדפים.

ברי כי קשה לקבוע את הנזק שניגרם לעובד שכן הנזק אינו כספי אלא גופני שקשה למדוד אותו: "פיצויים ללא הגבלת סכום, גם אם לא נגרם נזק של ממון. לאמור, פסיקת פיצויים בגין נזק ממוני ובגין נזק לא ממוני. בהתייחס לנזק לא ממוני נקבע בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים על נזק שאינו ממוני "בשיעור שיראה לו בנסיבות העניין". נזק שאינו ממוני הוגדר בספרות ובפסיקה כנזק שאינו חומרי ושאינו ניתן לשומה, כגון עגמת נפש, עלבון, כאב וסבל, אי נוחות ופגיעה ברגשות.

...

מהראיות בפני המותב שדן בתובענה הייצוגית עלה כי לא ניתנה למוכרנים הזכות לשבת במטרה כי כאשר נכנסים לקוחות לחנות תיעשה מכירה מידית ואילו ישיבה על כיסא תמנע מהמוכרנים לבצע עבודתם: "עם זאת, אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת לפיה המתנה ללקוחות, מבלי לבצע משימה קונקרטית אחרת משמעה - בטלה.

סוף דבר התובע היה זכאי לפיצוי כפי שנפסק לחברי הקבוצה או אף לסכום גבוה יותר והיה זכאי להגיש תביעה נפרדת ללא קשר לתובענה הייצוגית אולם בשל חוסר תום לב ומשיציאתו מהקבוצה נעשתה ממניעים זרים, התביעה נדחית.

בנסיבות העניין משלולא נהג התובע כפי שנהג היה מקום לקבל את התביעה או חלקה – לא מצאנו מקום לפסוק הוצאות לטובת הנתבעת.

התובעים שילמו לנתבע סך של 120,000 ₪ לא רק על הציוד בחנות, ועל זכות השמוש בשם "ברביקיו" אלא גם בגין "תיק הלקוחות". המדובר בחנות שכונתית קטנה, ולא במרכול גדול, אשר הקשר עם הלקוחות בה הוא אינטימי, ועל כן קיים הגיון וצורך בדרישה העסקית כי כנגד תשלום תמורה כה מכובדת, הנתבע ינתק את קשריו עם לקוחות העסק.

אין חולק שבהתאם להוראת סעיף 13 לחוק התרופות, בית המשפט מוסמך להושיט לנפגע מהפרת החוזה, סעד בדמות פיצוי בגין נזק בלתי ממוני שניגרם לו כתוצאה מההפרה: "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין." כאמור לעיל, הוכח שהנתבע הפר את סעיף 13.1 להסכם בכך שפנה ללקוחות העסק ומכר להם בשר על אף שהתחייב שלא לעשות כן. כמו כן, היתנהגות זו של הנתבע מהוה קיום שלא בתום לב את ההסכם, בנגוד להוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973.

מבחינה היסטורית מקורם של פיצויים אלו בדיני הנזיקין, בתביעות בגין ניזקי גוף שכללו פריטים כגון כאב וסבל, אבדן הנאת חיים וכיו"ב, אך עם הזמן "נקלטו" פיצויים אלו גם בדיני החוזים – תחילה במקרים של הפרת חוזה שגרמה לניזקי גוף, ובהמשך גם במקרים שבהם לא נגרמו ניזקי גוף אך נגרמו נזקים אחרים כגון פגיעה בשם הטוב, עלבון, עגמת נפש וכיו"ב. יתרה מכך, את הגישה המסורתית שמקורה במשפט האנגלי, שלא לפסוק בחוזים מסחריים "רגילים" פיצויים בגין נזקים לא ממוניים, החליפה במשפט הישראלי גישה גמישה יותר שלא נרתעה עקרונית מפסיקת פיצויים בגין נזקים לא ממוניים גם בסיטואציות חוזיות מסחריות [ראו: פרידמן וכהן 677-676].

...

נוכח כל האמור אני קובע כי התובעים לא הוכיחו כי הינם זכאים לסעד ההשבה אותו תבעו בהסכם.

יתרה מכך, בעניין רובינוביץ שהוזכר לעיל קבע בית משפט זה בדעת רוב כי יש לדחות את תביעתה של התובעת לפיצויים על נזקיה הממוניים עקב הפרת חוזה, כיוון שלא הצליחה להוכיח את שיעור הנזק שנגרם לה, אך מצא לנכון לפסוק לה פיצוי בגין נזק לא ממוני, על אף שדובר שם בחוזה מסחרי "רגיל". בקשר לפסק הדין בעניין רובינוביץ העירו פרידמן וכהן כי "הרושם הוא שהפיצוי ניתן בשל התחושה שנגרם לתובעת נזק כלכלי כלשהו...אלא שממדיו של נזק זה לא הוכחו, כך שהפסיקה בשל הנזק הלא ממוני פיצתה את התובעת על כישלונה בהוכחת הנזק הממוני. בכך משתקף יתרונו של הנזק הלא ממוני לעומת הנזק הממוני" [שם, בעמ' 681-680].

נוכח כל האמור אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים את הסך של 30,000 ₪.

דיאז וחלילית ניהלו במסגרת 15 שנה מערכת יחסים במסגרתה דיאז היתה רוכשת מחלילית מוצרים שונים מעת לעת, ומוכרת אותם הלאה ללקוחותיה, בחנות שבהחזקתה הנמצאת בעיר ראשון לציון.

יתירה מכך, מערכת היחסים בין עובדי חלילית לבין עובדי דיאז התערערה עקב היתנהלות כוחנית, ברברית וצרחנית של עובדי דיאז הכוללת איומים, עלבונות ופוגענות, על רקע דרישות מידע של עובדי דיאז מעובדי חלילית ביחס למוצרי חלילית.

נוכח האמור, זכאית דיאז לפצוי בהתאם לחוק חוזה סוכנות כאמור, לפצוי בעילת ההכבדה בהתאם לחוק עוולות מסחריות, לפצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת והפרת החוזה שבין הצדדים בחוסר תום לב באי מתן הודעה מוקדמת כאמור, ולפצוי בגין ההוצאות שהוציאה לצורך התאמת אתר האנטרנט שלה בסך כולל של 538,880 ₪, ואולם היא מעמידה את נזקיה על הסך של 150,000 ₪.

בנוסף, נוכח הממצא העובדתי המפורט לעיל כי חלילית ידעה על העתקת דיאז את פירסומיה ונמנעה מלפעול בעיניין עד למועד הודעת הנתוק, הרי שאני סבור כי חלילית אינה זכאית לפצוי כלשהוא בגין הפרת זכות יוצרים, ביחס לפירסומים באתר דיאז בתקופה שעד למועד זה. זאת ועוד, יש ליתן משקל גם לכך שחלילית התירה ללקוחות אחרים שלה להעתיק את דפי המידע אל אתרי האנטרנט שלהם (אם כי בשלב מסויים היא דרשה גם מהם לשנות את דפי המידע), והיא נקטה באמצעי אכיפה משפטיים בעיניין רק כפי דיאז.

...

עוד אוסיף כי בכתב התביעה חלילית תבעה סכום של 130,000 ₪ בגין "נזקיה הממוניים והבלתי ממוניים". חלילית לא חזרה על דרישה זו בסיכומיה, ויש לראות טענה זו כטענה שנזנחה, ודינה להידחות, קל וחומר כאשר טענה זו לא הובהרה לפרטיה ובוודאי שלא הוכחה.

תביעת דיאז בת.א. 15403-11-14 נדחית.

כמו כן, אני מחייב את דיאז ועזרי, לשאת יחד ולחוד בהוצאות המשפט של חלילית, ובנוסף, לשאת בשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מהסכום הפסוק הכולל.

לדברי הנתבעת, או-אז נעלבה היא מיחסו של התובע, יצאה מהחנות ללא הפריטים בהם חפצה, תוך שהפטירה בתחושת כעס "מלים לא יפות" כלפי התובע.

לאור הממצאים העובדתיים אותם קבעתי אין מקום לקבל גם את טענתה הנוספת של הנתבעת, כאילו גדפה את התובע "בעידנא דריתחא": אין בעצם תיסכוליה של הנתבעת מהצורך להמתין בתור על מנת לצייר את הדברים הפוגעניים והגזעניים שהטיחה בתובע בנוכחות כלל העובדים והלקוחות בחנות כאמירות שנמלטו מפיה בשעת כעס.

מעבר לידרוש אציין, כי בפסיקה אף הובעה הסתייגות ממתן לגיטימציה לביטויים גזעניים ומשפילים, תוך שלילת הפצוי בגינם, אפילו נאמרו הם בעידנא דריתחא (ראו למשל ע"א (י-ם) 9082/07 צגאי נ' אבשלום (2.3.2008) [להלן – עניין צגאי]; ת.א. (הרצ') 9567-07-18 תקוה גדעון נ' צליל דהאן וקנין (30.7.2020), בפיסקה 54 [להלן - עניין תקווה גדעון]; ת.א. (שלום ת"א) 25900-11-11 אבדילוב נ' בצלאל (4.7.2016)).

בהקשר זה כבר נפסק בעבר כי – "מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח את אמתותם, עשוי לגרום להגברת ניזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפצוי לו הוא זכאי" (רע"א 4040/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510 (2001), בעמ' 524) בצד השיקולים לקולא מבחינת סכום הפצוי יש להביא בחשבון שחלק מהכינויים הפוגעניים ביותר בהם עשתה הנתבעת שימוש כלפי התובע, כגון "ערבי מניאק" ו"מחבל", הושמעו על ידה בפורום המצומצם יחסית של הנוכחים בחנות.

...

סיכומו של דבר, התמונה העולה מהראיות שהוצגו לי בנוגע לאירוע בחנות היא, שהתובעת אכן כינתה את התובע בכינויים משפילים וגזעניים לאחר שהתובע הסביר לה בנימוס שלא יוכל לפתוח קופה נוספת.

הפוסט שהעלתה הנתבעת לרשת הפייסבוק, בו קראה באופן אירוני לקוראים "אנחנו נוקיע מהחברה שלנו אנשים גזעניים ותוקפניים!!", וטענה שהתובע "בן המיעוטים" סירב לתת לה שירות "על רקע גזעני בעיקר בגלל המטפחת שעל ראשה", ואף "התנפל עליה ותפס לה את ידה בחוזקה", לא תיאר אפוא את ההתרחשות כפי שארעה, ובמידה רבה "הפך אותו על ראשו". אני קובעת אפוא כי התובעת אכן פרסמה לשון הרע כנגד התובע, שהרי פרסמה דבר שעלול "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" (סעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע, ואף "לבזות אדם בשל מוצאו" (סעיף 1(4) לחוק), ו"לפגוע במשלח ידו" (סעיף 1(3) לחוק).

הדברים יפים ביתר שאת בשים לב לכך שהגברת תפוצת הפרסום זמינה בימינו למשתמש ברשת האינטרנט ללא השקעת משאבים של ממש, באופן שמסקנה אחרת צפויה לשנות את נקודת האיזון שנקבעה בפסיקה בעניין זה (לרשת החברתית כמעין "כיכר העיר" המודרנית, ולהשלכות מאפייני השימוש בה על מלאכת האיזונים הנדרשים בהליכים לפי חוק איסור לשון הרע, ראו רע"א 1239/19 שאול נ' ניידלי תקשורת בע"מ (8.1.2020)).

לגירסת התובע, סהר דיבר אליו באגרסיביות והשפיל אותו ליד לקוחות ועובדי החנות לרבות מנהל הנתבעת ובסוף אמר לו "תעוף הביתה תסתלק מפה", ואז התובע לקח את התיק שלו והלך הביתה.

נציין, כי איננו מקבלים את גרסת התובע שסהר פיטר אותו, אלא מהעדויות שבפנינו שוכנענו, כי התובע נעלב מהתנהגותו של סהר ועזב את מקום העבודה בכעס רב. התובע לא פנה למנהל הנתבעת לאחר מכן, אלא מנהל הנתבעת נאלץ לפנות אליו, ואף פעמיים נסע לביתו על מנת לברר את אשר קרה.

מכל המפורט לעיל, לאחר שלקחנו בחשבון כי הנתבעת לא ערכה לתובע שימוע בהתאם להוראות הפסיקה מחד, ומאידך לקחנו בחשבון כי מהות השימוע – דהיינו מתן אפשרות לתובע להשמיע את עמדתו לגבי פיטוריו כן היתקיימה וכי דבריו נשקלו על ידי מנהל הנתבעת, וכשלקחנו בחשבון את תקופת עבודתו הקצרה של התובע בנתבעת וכן את אופן היתנהגותו אשר הביאה לפיטוריו, אנו סבורים כי יש לחייב את הנתבעת בפצוי בגין פיטורים שלא כדין בגובה של 3,000 ₪.

...

מכל מקום, שוכנענו כי מנהל הנתבעת הקשיב לדברי התובע, בירר את גרסתו, והחלטתו הסופית לפטרו ניתנה אחרי שקילה ואחרי שקיבל את ההתייחסות של סהר.

מכל המפורט לעיל, לאחר שלקחנו בחשבון כי הנתבעת לא ערכה לתובע שימוע בהתאם להוראות הפסיקה מחד, ומאידך לקחנו בחשבון כי מהות השימוע – דהיינו מתן אפשרות לתובע להשמיע את עמדתו לגבי פיטוריו כן התקיימה וכי דבריו נשקלו על ידי מנהל הנתבעת, וכשלקחנו בחשבון את תקופת עבודתו הקצרה של התובע בנתבעת וכן את אופן התנהגותו אשר הביאה לפיטוריו, אנו סבורים כי יש לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין פיטורים שלא כדין בגובה של 3,000 ₪.

כפי שפורט לעיל, אנו סבורים כי הכללת תוספת שעות נוספות גלובליות בשכרו הקובע של התובע נעשתה כהטבת שכר ולא כטעות, ועל כן, איננו מקבלים את טענת הנתבעת בעניין זה. סוף דבר תביעת התובע ברכיבים הבאים התקבלה, כאשר על הנתבעת לשלם לו כדלקמן:- הפרש פיצויי פיטורים בסך 4,559 ₪.