שני ההליכים הרלבאנטיים ביותר להבנת הרקע לפרסומים, מושא התביעה בפני, הנם פסק הדין שניתן בבית המשפט בכפר סבא והערעור שהוגש על פסק דין זה. אסקור להלן בקצרה את ההליכים שקדמו להליך זה.
ה"ט (רחובות) 48661-12-14 (כב' השופטת אפרת פינק) - לאחר ארוע השיא, הגישה התובעת תלונה במישטרה נגד אריה ובקשה לצוו למניעת הטרדה מאיימת.
לאחר הגשת התביעה על ידי דריה, הגיש אריה ואישתו, גב' שוש פרא, תביעה כנגד דריה ובן זוגה איוון, בין היתר בגין הפרת הסכם השכירות, הגשת תלונות שוא במישטרה, תקיפה ואיומים.
הגם שהנתבע הציג זאת כעובדה הרי שאין כל קביעה שיפוטית או אחרת כי אכן מדובר בעדות שקר או בתלונה כוזבת, אלא מדובר בגירסתו של הנתבע בלבד.
ברע"א 4740/00 לימור אמר נ. אורנה יוסף (פורסם בנבו), נקבע כי בבואו של בית המשפט לפסוק פיצוי בגין עוולת לשון הרע, עליו לשקול את הפרמטרים הבאים:
"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיוידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להיתחשב בטיב הפירסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים.
...
דריה טענה, מנגד, כי בית המשפט קמא צדק, כי אין להתערב בקביעותיו ודין הערעור להידחות.
לאור האמור, אני סבורה כי הוכחה עוולה בהתאם לחוק איסור לשון הרע ולא הוכחה כי מי מההגנות הנטענות עומדת לנתבע.
מנגד, הבאתי בחשבון כי עסקינן בפניה לרשות מוסמכת המורגלת בקבלת תלונות, ושיש בידה הכלים לבחון תלונות או התנגדויות המוגשות לה, כי לא מדובר בפרסום בתפוצה רחבה אלא באופן ממוקד, וכי בסופו של דבר לא חל עיכוב בקבלתה של דירה ללשכה.
לאור כל האמור לעיל, ובמכלול השיקולים הרלבנטיים, מצאתי לחייב את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך של 15,000 ₪.
