פיצוי בגין גידולים חקלאיים לאחר פינוי בר רשות

רקע עובדתי התובע הוא בעל זכויות בר רשות בקרקע שבבעלות מדינת ישראל, המנוהלת על ידי רשות מקרקעי ישראל והידועה כנחלה חקלאית מספר 29 במושב כפר יעבץ (להלן: "הקרקע" או "החלקה").

ביום 26.5.14 ניתן בתביעה הקודמת ובתובענה נגד מר מולדובן פסק דין הקובע כי על כל אחד מן הנתבעים לשלם דמי כופר בסך 50,000 ₪ בגין השמוש החורג בקרקע, והמורה על פינוי הקרקע מכל גידול חקלאי.

דיון והכרעה כאמור לעיל, התובע מבסס את דרישתו לחיוב הנתבע על התחייבות נטענת בעל־פה לשיפויו בכל סכום שיפסק נגדו ולחילופין טוען התובע לזכותו לפצוי בגין אי הסתלקותו של הנתבע מהקרקע בנגוד לדרישת משרד החקלאות.

יודגש כי דרישת הרשות המוסמכת לפינוי הקרקע נשלחה כבר בשנת 2008 כאשר התביעה הוגשה ארבע שנים לאחר מכן ולפיכך עמד לרשות התובע זמן רב לנקוט בפעולות כנגד הנתבע ולמנוע את הגשת התביעה נגדו.

...

לפיכך אינני מקבל את טענת התובע כי הנתבע התחייב לשפותו בגין הפיצוי שיפסק לחובתו.

הא ותו לא. לאור כל האמור לעיל, גם טענה זו של התובע נדחית.

סוף דבר הפועל היוצא ממכלול האמור לעיל הוא כי התביעה נדחית במלואה.

עוד מציינת האגודה בסיכומיה כי פיצויים ששולמו ישירות לחקלאים המעבדים, שולמו על פי צוי הפקעה שהוצאו לפני שנת 2006, אף אם הם שולמו בפועל לאחר שנה זו. בנוסף, לטענת האגודה, באותן השנים שולמו פיצויים בגין הפקעות של חלקות א'.

שאלת המעמד הקנייני של האגודה מול רמ"י נידונה בבתי המשפט אף בהקשר לפיצויים בגין הפקעות: "...אף פסיקת בתי המשפט תומכת (בעיקרה) בגישה לפיה זכות בר רשות של אגודה, כדוגמת המושב (ואף של חברי האגודה), אינה דומה לזכות שכירות בקרקע חקלאית לתקופה קצרה, וכי היא קרובה במהותה לזכות חכירה לדורות. כך למשל, בה"פ (מחוזי ת"א) 1262/04 יוגב נ' מינהל מקרקעי ישראל ... קובע בית המשפט בהסתמך על החלטה 823 של מועצת מקרקעי ישראל כי "לא יכול להיות חולק שהזכאות לקבלת זכות חכירה מן המינהל בחלקים מן הנחלות, מקנה הן לאגודה והן למתיישבים מעמד מעין קינייני בנחלות" (פסקה 13 בפסק הדין).

יצוין, כי רמ"י שילמה לאגודה פיצוי מוגבר בתנאי שיבוצע פינוי מהיר, והאגודה פעלה כך. אני סבורה כי בעניננו, הפצוי בגין הצורך בפנוי וכן אובדן האפשרות להמשיך לעשות שימוש בקרקע במשך זמן סביר כבר קיבל את ביטויו בפצוי שניתן לעיל ביחס לגידולים וכלל גם היתייחסות לאובדן הכנסות.

...

סיכומו של דבר, אני מוצאת כי אכן היה זה מן הראוי להגן על הציפיה הסבירה של התובעים.

אני מקבלת את טיעוני האגודה כי פעלה כמיטב הבנתה לצורך מיקסום הפיצוי.

סיכומו של דבר, התביעה מתקבלת בחלקה.

(על האפשרות לפסוק דמי שימוש ראויים גם ביחס לתקופה שלאחר הגשת כתב התביעה ועד מועד הפינוי בפועל ראו לדוגמא: רע"א 1011/12 מאיר נ' לסרי (10/5/2012) סעיף 6 לפסק הדין, עמ"ש (מחוזי חיפה) 24165-05-21 ס"פ נ' י"פ (נבו 06.07.2021), סעיף 4 לפסק הדין, וכן ת.א. (אשדוד) 45586-08-16 רשות מקרקעי ישראל נ' האחים קרטין נכסים והשקעות בע''מ, (23.9.21), סעיף 106 לפסק הדין, בכל הנוגע לשיקולי יעילות הדיון הכרוכים בסוגיה זו).

טענת הקזוז בגין השקעות הנתבעים במקרקעין לטענת הנתבעים, בהתאם לפסיקה, ועל יסוד החלטות מועצת מקרקעי ישראל, ובעיקר החלטה 1297: ''הפסקת חכירה בקרקע חקלאית - כללים לקביעת פיצוי בעד קרקע חקלאית המוחזרת לחזקת רשות מקרקעי ישראל'' (להלן: ''החלטה 1297''), קמה להם הזכות לפצוי בגין השקעות שהשקיעו במקרקעין.

עוד טוענת התובעת כי החלטה 1297, אליה מפנים הנתבעים, אינה רלוואנטית לענייננו, משום שהנתבעים אינם עומדים בתנאי ההחלטה: אין המדובר בחוכרים המעבדים שטח חקלאי ומגדלים גידולים עונתיים, ומכל מקום פיצוי שכזה יכול להנתן על ידי התובעת ולא על ידי ביהמ"ש. בנוסף, מפנה התובעת להוראות סעיף 10(א)(2) להסכם ההרשאה, הקובע מפורשות כי הנתבעים לא יהיו זכאים לפצוי עבור ההשקעה.

...

אין בידי לקבל את טענות הנתבעים בכל הנוגע לתחולת החלטה 1297 בעניינם.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין הערבות הבנקאית, באתי לכלל מסקנה חד משמעית לפיה יש מקום לראות בתשלום ששולם באמצעות חילוט הערבות הבנקאית כתשלום על חשבון החוב בגין דמי השימוש.

סיכומם של דברים נוכח כל האמור בפסק דין זה עד כה, נפנה לערוך את חישוב דמי השימוש הראויים שעל הנתבעים לשלם לתובעת, החל מיום 1.10.12, ועד למועד הפינוי בפועל, וזאת בהתאם לממצאי חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש מר האושנר: ביחס לתקופה היחסית משנת 2012 – 10,758 ₪ (חיוב חודשי בסך 3,586 ש"ח לחודש, למשך 3 חודשים).

לחלופין, ועל בסיס קביעתו של בית המשפט קמא כי 25 דונם מתוך 50 הדונם נימסרו ללוי רק שלושה חודשים לאחר מועד ההשבה, נטען כי היה מקום להיתחשב בזמינות הקרקע הנוספת (אף במועד שהנו מאוחר מעט למועד הפינוי), ולהקטין את התקופה שעל פיה חושב הפצוי בגין אובדן רווחים, כך שהנזק שניגרם ללוי אינו עולה כדי 10 שנות גידול מנטה, אלא שלושה חודשים בלבד.

נקודות המשותפות לערעורים – הפצוי המגיע לתובעים, על מה? טענתם המרכזית של יעקב ולוי הייתה והנה כי בצד זכאותם לפצוי בגין המחוברים, הם זכאים לפצוי גם בגין מרכיב הקרקע שעובדה על ידם והושבה לרמ"י. יצוין כי בפתח הדיון בפנינו ובהמלצתנו, הסכים בא-כוחם של יעקב ולוי לחזור בו מטענה זו. אולם, בהמשך טען (וחזר וטען) לזכותם של מרשיו לפצוי בגין מה שכונה על ידו "אובדן אמצעי הייצור", המגלם את האפשרות להשתמש בקרקע לצורך גידולים חקלאיים ללא הגבלת זמן.

האגודה מוסיפה וטוענת, בהקשר של אותם 25 דונם נוספים, כי גם אם מקבלים את הקביעה שאלו עמדו לרשות לוי רק שלושה חודשים אחרי הפינוי, היה מקום להיתחשב באפשרות להעביר את הגידול במועד זה ולחשב את הנזק בהתאם.

...

האגודה לא הביאה כל ראיה להוכחת טענתה זו ומכאן שדינה להידחות.

לוי, בסיכומיו, לא חלק על כך. בנסיבות אלו נראה לי שיש מקום לקבל, בעניין זה, את טענותיה של האגודה: קביעת מקדם היוון, בהיותו משקף גם את מרכיב הסיכון, הינו עניין מובהק שבמומחיות.

התוצאה מהטעמים המפורטים לעיל הנני מציע לחבריי לדחות את ערעורו של יעקב וכן את ערעורה של האגודה לעניין הפיצוי שנפסק ליעקב; לדחות את ערעורו של לוי, ולקבל, חלקית, את ערעור האגודה לעניין הפיצוי שנפסק ללוי, כך שסכום הפיצוי ללוי יעמוד על סך של 580,217 ש"ח (במקום 734,000 ש"ח).

התובעת מדגישה כי הקצאה בפטור ממכרז הנה החריג לכלל לפיו התקשרויות הרשות תיעשנה באמצעות מיכרז, כלל המעוגן בחוק חובת מכרזים, התשנ"ב- 1992, בתקנות שהותקנו מכוח החוק ובהלכה הפסוקה ומוסיפה כי ייחודיות הפטור ממכרז בעניינינו באה לידי ביטוי במספר היבטים: הקף רב ממדים וחריג של מקרקעין בשטח של 1,000 דונם, גידול עצי אשל בלבד לצורך הקמת מיפעל לתעשיית העץ בעתיד והעובדה שרעיון ההקצאה נולד מהנתבע אשר שיכנע את הגורמים המתאימים בחזונו אשר הוגדר בהחלטת וועדת הפטור כ"פיתוח חקלאי ייחודי המסייע לפיתרון סילוק השפכים של עירית דימונה".

שם נדונה שאלת זכותו של בר רשות לפיצויים כשהרשות בוטלה בגין הפקעה, לאחר שהשתמש בקרקע לצורכי עסקיו השונים שנים רבות ובית המשפט שם קבע: " 14. האם המערער זכאי לקבל פיצויים בגין ההפקעה בהיותו בר-רשות בעל רישיון הניתן לביטול? הלכה היא, כי רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטול הרישיון, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ואף זאת מכוח שקולי צדק:

אני סבורה כי פסק הדין רלוואנטי לעניין השיקולים שיש לשקול, מאחר שהטעם העקרי לקבלת העירעור היה קביעת בית המשפט המחוזי כי המשיב שם לא היה בר רשות מכללא במקרקעין מהם נידרש פינויו ועל כן לא היה מקום לפסוק לטובתו כל פיצוי.

...

אוסיף כי אינני מקבלת את טענת הנתבע כי לא יכול היה לפנות את המקרקעין עד עדות המומחה מטעם בית המשפט, או אפילו עד ביקורו בשטח.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני מורה לנתבע לפנות את המקרקעין בהתאם לסעדים שתבעה התובעת בסעיף 37 (א) עד (ג) לכתב התביעה.

היות שהנתבע נדרש לפנות מן המקרקעין עצים בהיקף גדול, אני קובעת כי הפינוי יבוצע בתוך 6 חודשים מקבלת פסק הדין.