פיצוי בגין גביית שכר טרחת עורכי דין מופרזת

התובע דורש מהנתבע להשיב לו את התשלומים ששילם ביתר בסך של 2,585 ש"ח וכן לפצותו בגין עוגמת הנפש והוצאות המשפט שנגרמו לו וכן עותר לחייב את הנתבע לרשום לשמו של התובע את הזכויות בדירה בלישכת רישום המקרקעין.

ואלו נימוקיי: טענת הנתבע ולפיה לא מוטלת עליו כל מיגבלה בחוק לגביית שכר טירחה מהתובע בגין פעולות רישום המקרקעין מאחר והוא רוכש "יד- שנייה"; וכי אין בינו ובין הנתבע יחסים משפטיים- בטעות יסודה: חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים והצווים שהותקנו מכוחו לעניין מתן שירותים בהיעדר רישום במקרקעין: הנתבע הוא עורך דין המנהל בספריו מירשם זכויות במקרקעין, מטעם החברה הקבלנית וזאת בהיעדר רישום בית משותף.

בסעיף 2 (ב) ל"צו קביעת מחיר מרבי" נקבע כי: "  המחיר המירבי שרשאי נותן שירות לגבות בעד שירותים שאינם שירותי העברת זכויות, יהיה המחיר הקבוע אותה שעה לשירות מקביל בתוספת לתקנות האגרות". (הכוונה לתקנות המקרקעין (אגרות) תשל"ה-1974)- הערה שלי-ע.ד.)/ הפסיקה הרלבנטית: הרקע להתקנת הצוים מכוח חוק הפיקוח סוכם בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בה"פ 1721/00 (מחוזי ת"א) פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד האוצר ומשרד הבינוי והשיכון [ניתן ביום 18.9.2005 ] [פורסם במאגרים] ולפיו נועד הצוו לתקן את העיוות שנוצר בעקבות מצב הדברים ששרר במדינה, כאשר בניינים רבים שניבנו על ידי חברות קבלניות טרם נרשמו בלישכת רישום המקרקעין מסיבות שונות והחברות ניהלו מירשם זכויות פנימי וגבו מחירים מופרזים עבור ניהול המירשם ואף לא אצה להם הדרך להשלים הטיפול בהעברת הזכויות ורישומן בלישכת רישום המקרקעין מסיבות מובנות מאליהן.

כן יפים לעניין זה הדברים שנפסקו בפס"ד של ביהמ"ש המחוזי בת"צ (י"ם) 3225-01-11 ארלבוים נ' קרית ספר (דיור מודיעין) בע"מ ואח' [ניתן ביום 20.9.2015] [פורסם במאגרים]- שם קיבל בית המשפט תביעה ייצוגית בגין גביית דמי טפול ביתר עבור שירותי חברה משכנת של נכסי מקרקעין באיזור יהודה ושומרון בפסקו כי הנתבעים מוגבלים בגביית דמי הטיפול הקבועים ב"צו קביעת מחיר מרבי" וחייבם להשיב את דמי הטיפול שגבו ביתר.

...

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בחומר שהוצג בפני; התרשמתי מהראיות והעדויות באופן בלתי אמצעי; וכן לאחר בחינת הדין והפסיקה-הגעתי לידי מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

באשר לסעד הנוסף הנדרש מבית המשפט ליתן כנגד הנתבע צו עשה לחייבו להעביר הזכויות בדירה לשמו של התובע וכן לרשום משכנתא לטובת בנק לאומי על זכויותיו- אין בידי להיעתר לסעד המבוקש: סמכות בית המשפט לתביעות קטנות קבועה בסעיף 60(א) בחוק ולפיו: "(א) בית משפט לתביעות קטנות ידון בתביעה אזרחית שהגיש יחיד

שם נקבע כי:: "הוראת סעיף 60 של חוק בתי המשפט הינה ברורה וחד משמעית, ולפיה בית המשפט לתביעות קטנות מוסמך לדון רק בתביעות אזרחיות כספיות (המוגבלות לסכום הנקוב בחוק...) וכן בתביעות להחלפת מצרך, תיקונו או ביטול עסקה לרכישתו. מכאן, שבית משפט לתביעות קטנות אינו מוסמך לתת צווי עשה או צווי מניעה כמו אלה שניתנו על ידי בית המשפט קמא בענייננו". בהקשר זה יוער כי גם לגבי העברת הזכויות בפנקס המקרקעין לשמו של התובע -מוגבל הנתבע בסכומים שהוא רשאי לגבות בהתאם לחוק הפיקוח וצו קביעת מחיר מרבי עד לסך של 300 ש"ח ולא יותר בגין שירות זה. לאור האמור לעיל התביעה מתקבלת בחלקה ואני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 1,945 ש"ח בצירוף עוגמת נפש והוצאות המשפט בסך כולל של 400 ש"ח. הסכומים ישולמו לתובע בתוך 30 יום מהיום אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

טענות התובע לטענת התובע, על הנתבע להשיב לו מתוך הסכום האמור לעיל סך של 25,500 ₪ בצרוף ריבית והצמדה כחוק וכן לפצותו בגין עגמת הנפש שנגרמה לו בסך 2,500 ₪ בתוספת תשלום הוצאות משפט.

לטענת התובע, לא כך סוכם בין הצדדים שכן לא היה מתקשר עם הנתבע מלכתחילה בידיעה כי ידרוש תשלום שכר טירחה כה מופרז.

לטענת הנתבע, סכום זה מגיע לו משום שהתובע גבה את סכום תיק ההוצאה לפועל ושכר הטירחה המגיע לו ישירות מהחברה כאשר העביר את הטיפול בתיק ההוצאה לפועל לעורך דין אחר ללא ידיעת הנתבע וללא הסכמתו.

...

בכתב התביעה טען התובע כי בעת שהתקשר עם הנתבע לקבל שירותים משפטיים ממנו, סיכם עמו כי שכר טרחת עורך דין יעמוד על 5,000 ₪ בצירוף מע"מ ובסך הכל ישלם התובע לנתבע בעבור השירות סך של 5,850 ₪ כאשר התובע יישא בתשלומי אגרות בית המשפט.

אין בידי לקבל טענות הנתבע בעניין זה. מצופה מכל נתבע להגיש כתב הגנה במועד הקבוע בחוק.

לאור האמור, על אף שכתב ההגנה הוגש באיחור רב ומבלי שהתקבלה וניתנה רשות על ידי בית המשפט, ולאור בקשתו של התובע לקיים הדיון לגופו של עניין, סברתי כי ניתן לרפא פגם דיוני זה באמצעות השתת הוצאות על הנתבע וזאת ללא קשר לתוצאות המשפט וכך אני מורה.

הנתבע ישלם בנוסף לסכומים האמורים לעיל, סך נוסף של 350 ₪ בגין התנהלותו הדיונית וזאת תוך 30 יום מהיום אחרת, יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

הנתבע סבר שנפלה טעות בחישוב הסכום שהועבר לו על-ידי התובע על-פי פסק הדין המחוזי בגין גביית יתר של שכר טירחת עורך-דין ועל כן פנה בכתב אל התובע, בעצמו ובאמצעות עורך דין מטעמו, לשם השבת סך של כ-100,000 ₪ שלטענתו נוכה ביתר.

אלא שזמן קצר קודם לאישור ההסדר הגיש התובע תביעתו זו בה טוען כי תלונת הנתבע ללישכת עורכי הדין מהוה לשון הרע על-פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (החוק) בכך שייחסה לו קזוז שכר טירחה מופרז ובנגוד למוסכם.

האמנתי לכן לנתבע כאשר העיד לפניי כי חתם על החשבון רק על בסיס המספרים שצוינו בו ולאחר שחשב שהסכום שנוכה מן הפיצויים בגין הוצאות ושכר טירחה כפי שפורט במכתב בלבד הוא סביר; וכי לאחר הפגישה הנ"ל כאשר נודע לו הסכום ששולם בפועל על-ידי הדסה בסך כ-730,000 ₪ הבין לראשונה שמדובר בגבייה כפולה של שכר טירחה - היינו 20% שפסק בית המשפט ועוד 20% מסכום הפיצויים (עמ' 37 ש' 24 - עמ' 38 ש' 18).

...

לנוכח דברים מפורשים אלה מפי התובע ברי כי יש לדחות את תביעתו לתשלום שכר טרחה על ההליכים הנוספים של המרצת הפתיחה וההליכים בבית המשפט העליון בקשר עם התביעה בנזיקין.

כן יש לדחות את התביעה לתשלום שכר טרחה בגין זכאות האישה השנייה עבור שירותים לקטינים.

נוכח התוצאה אליה הגעתי ובהינתן כי התקנות האמורות טרם נכנסו לתוקפן איני נדרשת לשאלה זו. סוף דבר התביעה נדחית.

במסגרת מאבקם זה מול סונול, התקשרו ריינה עם עורכי הדין אייל רוזן ואהרן ערן לב (להלן בצוותא רוזן או עורכי הדין) ביום 29.09.2007 בהסכם למתן שירותים משפטיים (להלן- הסכם שכר הטירחה) שלענייננו כך קובע: "אנו נטפל מטעמכם בתביעה משפטית נגד סונול ל'שיחרור' התחנה מבלעדיותה של סונול ו/או לקבלת פיצוי בגין גביית יתר של סונול בעבר ('פיצוי לעבר') ו/או לשפור התנאים המסחריים של התחנה בעתיד בהשוואה לתנאים המסחריים הקיימים כיום ('שיפור לעתיד') (סעיף 1)

כן נטען כי חיובם בפיצויי קיום, במובחן משכר ראוי סביר, אינו עולה בקנה אחד עם הנסיבות, עם הנחיית הפסיקה, ועם הנחיות והחלטות ועדת שכר הטירחה של לישכת עורכי הדין, עם הסומים שכבר שולמו בעבר, מה גם שאף הדרישה לשכר ראוי שהציגו רוזן, בגין 1,500 שעות חיוב – מופרזת.

...

המסקנה לעיל נתמכת גם בגרסת עו"ד רוזן לפי התוודע לגובה החוב של ריינה לסונול בטרם נחתם הסכם שכר הטרחה.

לשון ההסכם, אומד דעת הצדדים, כלל הפרשנות נגד המנסח והנסיבות הרלבנטיות, כולם בצוותא, מזמינים את המסקנה לפיה כיוונו הצדדים כי ביטול או הקטנת החוב הקיים לסונול שנוצר בתקופת העבר והתגבש עד לחתימת הסכם שכר הטרחה, הוא זה שייחשב כ"פיצוי עבר" המזכה את רוזן לשכר טרחה כנגזרת מהסכום המופחת, במובחן מחובות כלשהם שיצטברו בעתיד, או מסכום דרישה עתידית כלשהי שתעמיד סונול.

הזמן שחלף והנתק שנוצר בייצוג מטים את הכף לעבר המסקנה כי התוספת האחרונה לדמי השימוש אינה יכולה להיחשב כפרי עבודתם של רוזן.

בית-המשפט נעתר לבקשתו, ומפי מותב קודם, ניתן ביום 15.11.21 פסק-דין במעמד צד אחד, על מלוא סכום התביעה, בצרוף הוצאות ושכר טירחת עורך-דין.

כן טענו הנתבעים כי הסעד הנתבע, סכום שהוא פי שלושה מדמי הביטול שנגבו, הינו מופרז, וכי אין מקום להטיל פיצוי מאקסימאלי מקום שמדובר בתובע שמיוצג על ידי עורך דין בהליך ובהיעדר פערי כוחות בין הצדדים, וכן בהיתחשב בגובה התמורה.

מצאתי, עם זאת, לקבל את הטענה בדבר העידר יריבות ביחס לנתבע, שעה שהתמורה שולמה לנתבעת בלבד, דמי הביטול נגבו על ידי הנתבעת, והגם שהנתבע הינו מנהלה ובעל מניות יחיד בה, והיה מי שסרב להשיב לידי התובע את דמי הביטול לאחר שיחת התובע עמו, בטענה שההסכם בין הצדדים הוא המחייב והקובע, והגובר על הוראות החוק – אין די בעובדות האמורות כדי לבסס טענה ביחס לחיובו האישי בהשבת דמי הביטול או בתשלום פיצוי בגין הפרת הוראות חוק הגנת הצרכן, טענה שלא פורטה די הצורך בכתב התביעה.

...

לנוכח המפורט לעיל, אני מקבלת את התביעה העיקרית במלואה, כנגד הנתבעת 1 בלבד, ומחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך 3,900 ₪ בגין השבת דמי ביטול שנגבו שלא כדין, הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד שהיה מיועד להשבת דמי הביטול ועד היום בסך 544.87, פיצויים ללא הוכחת נזק בסך 2,000 ₪, החזר אגרות בסך 972.48 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪.

התביעה העיקרית כנגד הנתבע 2 נדחית, ללא צו להוצאות.

התביעה שכנגד נדחית במלואה.