לטענת התובע, לנוכח התרשלות הנתבעות במסירת הכבודה, נאלצו הוא ובני משפחתו להיות עם אותם בגדים במשך יומיים ובהיעדר ידיעה על מועד הגעת המזוודות הם נאלצו לוותר על סיורים עם הקבוצה איתה יצאו לחופשה, וזאת כדי לרכוש ציוד חלופי.
עוד טענה הנתבעת 1, כי ככל שהתובע שלח ציוד חיוני במזודה, אזי שמדובר ברשלנות שלו שכן היה עליו לשאת עימו למטוס בכבודת יד את הפריטים החיוניים לו.
עוד נטען, כי מצב של אי הגעת מזודה מתרחש מפעם לפעם.
הנתבעת 2 אינה חברת הובלה ולא חלה עליה אחריות להעברת כבודה של נוסעים לכתובות בחו"ל.
לגופם של דברים נטען, כי שתי המזוודות של התובע עוכבו על ידי מחלקת הבטחון בשדה התעופה בנתב"ג. לאחר שחרורן של המזוודות פעלה הנתבעת 2 בהתאם לנהלים על מנת להכין את המזוודות להטסתן על ידי הנתבעת 1.
המחלוקת היא האם התובע זכאי לקבלת פיצוי מחמת איחור בהגעת הכבודה.
סעיף 20 לאמנה, שכותרתו "פטור מאחריות" קובע, כי "אם המוביל מוכיח שהנזק נגרם או שתרמו לו רשלנות או מעשה או מחדל שלא כדין של האדם התובע פיצוי, או של האדם שממנו נובעות זכויותיו, יהיה המוביל פטור באופן מלא או חלקי מחבותו כלפי התובע כדי אותה מידה שהרשלנות או המעשה או המחדל האמורים גרמו לנזק או תרמו לו...".
במסגרת חוזה ההיתקשרות שבין הנתבעת 1 לבין התובע, הובא לידיעת התובע, כי קיימת אפשרות לאי הגעת הכבודה ליעד.
...
סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל התביעה מתקבלת בחלקה ביחס לנתבעת 1.
התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית.
התובע ישלם לנתבעת 2 הוצאות משפט בסך 500 ₪.
