פיצוי בגין אי ביטול צו עיכוב יציאה מהמדינה

התובע עותר בתביעתו לתשלום פצויי פיטורין, הודעה מוקדמת, גמול שעות נוספות, פדיון חופשה, הבראה, נסיעות, תשלום בגין ימי חג, מתנות לחג, פיצוי בגין אי הפרשות לגמל, פיצוי בגין אי הפרשות לקרן הישתלמות ואי מתן הודעה מוקדמת לעובד.

דיון והכרעה סעיף 20 לפקודת פשיטת הרגל [נסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: הפקודה) קובע: "משניתן צו כנוס יהיה הכונס הרישמי שליד בית המשפט הכונס של נכסי החייב, ומכאן ואילך, ובאין הוראה אחרת בפקודה זו, לא תהיה תרופה לנושה נגד החייב לו חוב בר- תביעה, ולא יפתח שום נושה בתובענה או הליכים משפטיים אחרים, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיראה לקבוע". סעיף 69 לפקודה הדן בפעולת ההפטר קובע: ״(א)  צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מאלה: (1)   חוב המגיע לפי התחייבות להמנע מעבירה או חוב המגיע למדינה בשל קנס; (2)   חוב או חבות שנוצרו במירמה שפושט הרגל היה שותף לה או שהשיג ויתור עליהם במירמה כאמור; (3)   חבות לפי פסק דין לחובתו בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה בית המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה.

בפרשת חיג'אזי היתייחס בית המשפט העליון לערכאה השיפוטית המוסמכת להחליט על עיכוב הליכים לאחר שניתן צו כנוס נכסים בפשיטת רגל, וקבע: "ההבדל בשלב שבו מצויים הליכי פשיטת רגל - לפני צו כנוס או אחריו - משליך על השאלה מיהו בית המשפט המוסמך להחליט בשאלת עיכוב ההליכים ומהו הקף שיקול-הדעת הנתון לו לעניין זה. בשלב שבטרם צו כנוס עשוי בית-משפט הדן בתובענה או בית-משפט של פשיטת רגל, להורות על עיכוב הליכים כאשר המטרה העיקרית היא לאפשר הסדר תשלום חובות החייב, העשוי לייתר מתן צו כנוס ולקטוע את המשך הליכי פשיטת הרגל. סמכות בית-המשפט של פשיטת רגל היא כללית לגבי כלל ההליכים המתנהלים נגד החייב בעוד סמכות בי-המשפט הדן בתובענה מוגבלת לעניין הנידון בפניו. לאחר מתן צו הכנוס תכלית העיכוב שונה. בשלב זה כבר הוכח כי החייב ביצע מעשה פשיטת רגל, והמשך הליכי פשיטת הרגל נועד להבטיח כי הנושים יקבלו את המגיע להם על בסיס שוויוני בהליך שימזער ככל הניתן את העלויות הדיוניות... בשלב זה של הליך פשיטת הרגל בית-המשפט של פשיטת רגל הוא בעל סמכות ההחלטה בעיניין מתן היתר לידון בתביעה בהליך רגיל - בין שמדובר בהמשך דיון בתביעה קיימת ובין שמדובר בהגשת תביעה חדשה. בידי בית-משפט זה הכלים ומכלול הנתונים הרלוואנטיים שיש לשוקלם ולהעריכם לצורך מתן החלטה אם להתיר, בבחינת יוצא מן הכלל, בירור תובענה בבית-משפט על-פי הסדר הרגיל" (ע"א 1516/99 מרים לוי נ' נזיה חיג'אזי, פ"ד נה(4), 730).

בפסיקתת ההפטר בגינו של הנתבע 3 מיום 18.1.2018 נכתב: " ניתן בזאת הפטר חלות לחובותיו בני התביעה של החייב. משכך בטל כל חוב בר תביעה שעילתו לפני מתן צו הכנוס ביום 9.2.16 ולא ניתן לפעול לגבייתו והכל בכפוף להוראות סעיף 69 לפקודה.

...

לאור האמור לעיל יש לקבוע כי פסיקתת ההפטר שניתנה לנתבעים 2-3 חלה על עילת התביעה שבגינה טוען התובע ומשכך דין התביעה להידחות.

סוף דבר: פסיקתת ההפטר שניתנה לנתבעים 2-3 חלה על עילת התביעה שבגינה טוען התובע ומשכך דין התביעה להידחות.

לטענתו, ביום 16/1/2011 , במעמד מתן ההחלטה על ביטול צו עיכוב היציאה שניתן כנגד הילדה, אולץ להסכים לפסה"ד ולחתום על חידוש הדרכון של הילדה, ותוך שכבוד ביהמ"ש אף איים בקנס של 500 ₪ לכל יום של איחור באי חתימה על הדרכון, ולכן לא הייתה לו כל ברירה, אלא לגשת למשרד הפנים ולחתום על הטפסים הנדרשים להנפקת דרכון עבור הילדה.

התובע טוען, כי הוא זכאי לקבל פצויי בגין הנזקים שנגרמו לו. לטענתו, התיק הנו בבחינת דיני נפשות של ממש והוא סובל מכך שהוא אינו יכול לראות את ילדתו היחידה.

על אף קביעתי הנ"ל בדבר דחייתה תביעה על הסף כנגד המדינה, מצאתי לציין ולהוסיף כי, ביהמ"ש היה מגיע לאותה מסקנה גם לגופה של התביעה, ולהלן אפרט את הנימוקים והטעמים שהביאו את ביהמ"ש למסקנה זו. התובע בתביעתו מלין בעיקר על שתי החלטות שניתנו ע"י כבוד השופט, הראשונה מיום 16/1/2011 במסגרתה הורה ביהמ"ש על מתן היתר להנפקת דרכון עברו הילדה, החלטה שניתנה בהסכמת הצדדים, והשנייה על החלטת בית המשפט מיום 30/3/2011 , אשר ביטלה את צו עיכוב היציאה מן הארץ כנגד הילדה, בכפוף למילוי התנאים שנקבעו בהחלטה.

...

גם בעניין זה מצאתי לקבל את דרישת התובע ועל כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויי 23 .

אשר על כן, אני מורה על קבלת התביעה כנגד הנתבעת בסכומים שנפסקו לעיל, ומורה על דחיית התביעה כנגד המדינה.

בנסיבות העניין, וחרף התוצאה אליה הגעתי, אני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

המשיב סבר כי קמה לו עילת תביעה מכוח סעיף 31א(א)(8) לחוק הגנת הצרכן וכן עתר לפסיקת פיצויים בשל אי ביצוע תיקון למוצר, עוגמת נפש והפסד כלכלי שניגרם לו. המבקשת, בתגובה, טענה שחוק הגנת הצרכן לא חל בעיניינו של המשיב שכן הוא אינו "צרכן" כהגדרתו בחוק.

המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי אין כל בסיס עובדתי לטענת המבקשת, לפיה אספקת השירותים למשיב התעכבה לנוכח המצב הבטחוני ששרר במדינה ובקריית ארבע במועדים הרלוואנטיים.

המבקשת טענה כי בהליך הדיוני ציינה שם שגוי של המבצע וכתבה "שומר החומות" במקום "שובר גלים". עוד נטען שבתקופה זו התרחשה התפרצות משמעותית במגפת הקורונה שהובילה להשבתת המשק, סגירת הנמלים וכפועל יוצא מכך גם לעיכוב בשרשרת הייבוא.

בנוסף, נטען כי הליקויים שהתגלו בתא ההתפחה ובגריל הגז לא היו משמעותיים וטופלו כנדרש (לגבי התא נטען שלא אותרה תקלה), כי המשיב דרש התקן צליה גדול משהזמין, כי המבקשת הציעה לו לבטל את העסקה, וכי קביעת פיצוי בגין אובדן הכנסות בסך 8,000 ₪ ללא הוכחת נזק אינו סביר בנסיבות העניין.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

...

בהינתן קביעות בית המשפט אודות הכשלים בהתנהלותה, והמסקנה המסתברת בדבר פגיעתם בעבודתה של מסעדת המשיב, ובהינתן ההיקף הכספי של ההסכם שבין הצדדים, איני סבור כי פסיקת פיצוי בגין נזק בדרך של אמדן, בסכום המדוד שנפסק, פגעה במבקשת.

לכן, הבקשה נדחית.

המבקשת התייצבה לדיון, ובמהלכו נתברר לה כי בא כוחו הקודם של המשיב שוחרר מייצוג על רקע אי תשלום שכר טירחה.

לתמיכה בבקשה צורף תצהירה של המבקשת, וכן צורפו צלומי הדרכון של המשיב, תירגום של הסכם שכר הטירחה בצרוף אישור נוטריוני, התצהיר שהוכן עבור המשיב וחלק מפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 18.5.2023, חשבון עסקה וצילומי מסך המעידים על ההעברה הבנקאית וביטולה.

תקנה 124 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט - 2018 (להלן: "התקנות") קובעת לעניין סעד זמני בדבר עיכוב יציאה מן הארץ: "124. (א) בית המשפט רשאי לתת צו עיכוב יציאה מן הארץ ולהורות על הפקדת הדרכון או תעודת המעבר של המשיב או להתנות תנאים ליציאתו, אם שוכנע כי קיים חשש ממשי שהמשיב עומד לצאת מן הארץ לתקופה ממושכת או לצמיתות, והיעדרו מהארץ עלול להכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין; אם התובענה היא לפיצויים בשל נזק גוף – די אם בית המשפט השתכנע שקיים חשש סביר שהעדרו של המשיב מן הארץ עלול להכביד על ביצוע פסק הדין.

וכך נפסק: "ראשית, הפגיעה הכרוכה במתן צו כאמור בזכויותיו של מי שחייו מתנהלים במדינה אחרת היא קשה יותר מהפגיעה הכרוכה במתן הצוו כלפי תושב ישראל. שנית, ההנחה היא כי לכתחילה הציפייה של מי שמגיש תביעה נגד תושב חוץ, שנכסיו בדרך כלל מצויים בחו"ל, לאכוף את פסק הדין בישראל, נמוכה יותר (ראו: ע"א 703/70 סומך נ' עוזר, פ"ד כד(2) 799, 805 (1970) (להלן: עניין סומך); עניין וייסגלס; רע"א 7474/06 לוי נ' בנק לאומי [פורסם בנבו] (12.12.2006); רע"א 1667/07 דדון נ' רפא"ל [פורסם בנבו] (3.6.2007) (להלן: עניין דדון)).

...

לפיכך, ויחד עם העובדה שגובה הסכום אשר את גבייתו אמור להבטיח מתן הצו מקים חריג על-פי התקנות, אין מקום להיעתר לבקשה בהיעדר טעמים מיוחדים שיצדיקו מתן צו המהווה אמצעי קיצוני.

לאור כל הנימוקים המפורטים לעיל, סבורני כי מדובר בבקשה אשר לא מגלה עילה על פניה, ולפיכך מוצדק לדחותה גם ללא צורך בתשובה (ר' רע"א 1556/21 עירון נ' בר אור [פורסם בנבו, 22.4.2021].

אשר על כן, הבקשה נדחית.

כן התבקש בית המשפט ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד המשיב, על מנת למנוע המשך ביזוי החלטות בית המשפט.

המבקשים עתרו למתן סעד הצהרתי בדבר הפרת המערכת ההסכמית בין הצדדים כמו גם מתן צו לאכיפתה, לרבות על דרך של חתימה על מיסמכי העברת הבעלות בחברה למבקש; חתימה על מיסמכי ההלוואה או השבת הסכום אשר שולם על ידי המבקש נוכח אי קבלתה; מתן הצהרה בדבר זכותו של המבקש לגביית חובו של המשיב בתיק ההוצל"פ שניפתח כנגדו ע"י הנתבע 1, לרבות זכותו של המבקש לממש את הסכם ההלוואה אשר נחתם בינו לבין המשיב; מתן הצהרה בדבר תוקפו של הסכם השכירות אשר נחתם עם המבקשת 2 וקביעה כי המבקש זכאי לקבל סחורה בשווי של 350,000 $, אשר שולמה על ידו במסגרת הסכם האספקה שנחתם בין הצדדים או השבת הסכומים ששולמו על ידו.

לצד הסעד הראשי או החלופי, התבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים בפצוי המבקש בגין נזקיו, מכוח מעשי ומחדלי הנתבעים.

בנוסף נטען כי אין בסיס לטענה על פיה הוא עצמו הבריח ציוד מהמפעל, אלא כי בוצע הליך של עיקול, עקב אי עמידה של החברה בהחזרי ההלוואות אותן נטלה (ואף זאת כפועל יוצא מהתנהלותו של המבקש אשר לא אפשר לה לעשות כן).

לשיטת המשיב, הצוו הזמני שניתן, היתייחס למניותיו של הנתבע 1 בחברה (65%), אשר שמשו כנושא הדיון ביום 10.11.2022, ולא למניותיו של המשיב, וכי ככל שהמבקש מעוניין בבטול ההתמחרות והמכרז אשר בוצעו בגאורגיה, הוא רשאי לעתור לכך שם. כן נטען כי פסה"ד שניתן בעיניינם של הנתבעים 1, 2 ו-4, הביא לבטלות צו המניעה גם ביחס לסעדים הזמניים, ובכלל זה, צו המניעה, ככל שהוא מתייחס למשיב.

במסגרת ע"פ 517/06 בועז מנור נ' KPMG Inc (24.7.2007), קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה כי הליך הביזיון הוא "באיזור הדמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי", וזאת בהמשך לפסק הדין בע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל פ"ד לז(2) 187 (1983).

...

לאחר שחזרתי ועיינתי בבקשות ובתשובות, בפרוטוקולים של הדיונים ובסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

עוד יובהר כי גרסתו של המשיב אשר התבררה כגרסה פריכה תהווה חלק ממכלול הראיות אשר על בסיסן תוכרעה, בסופו של ההליך, כלל המחלוקות בין הצדדים.

סוף דבר, הבקשה נדחית.