פיצוי בגין אובדן תיק באוטובוס

רקע בפני תביעה לפיצויים בגין ניזקי התובעים עקב אובדן מזוודתם שהונחה בתא המטען של אוטובוס המופעל על ידי הנתבעת מס' 1.

כך למשל בת"ק 13163-04-10 אבי אנג'ל ואח' נ' VEOLIA (05.06.2011), נקבע, כי: "לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעת כי אין היא נושאת באחריות לאובדן התיק שכן אובדן זה נגרם ככל הנראה כתוצאה ממעשה פלילי או ממעשה שאין לנתבעת שליטה עליו. בכל הנוגע לאחריותה למטענם של נוסעיה, הנתבעת הנה בגדר של "שומר שכר" לפי חוק השומרים,תשכ"ז-1967 (להלן: חוק השומרים) ( לעניין זה ראו גם ת"ק (נתניה) 2596/04 ברעם נ' אגד (פורסם בנבו)).

...

ראשית, לא נמסרה הודעה לנהג האוטובוס בזמן אמת על אובדן המזוודה על אף כי התובעים מסרו כי מתא המטען הוצאה עגלת תינוקת בזמן זה. שנית, לפי עדות נציג הנתבעת, המקובלת עלי, הליך סגירת תא המטען מתנהל באמצעות מנגנון בטיחותי ומשך הזמן הנדרש לשם סגירתו הוא לכל הפחות 15 שניות, זמן מספיק על מנת להסב את תשומת לב הנהג.

נוכח האמור לעיל, אני קובעת כי אין הנתבעת מס' 1 נושאת באחריות לאובדן המזוודה של התובעים, היעלמות כזו, אם אכן המזוודה נעלמה, נגרמה כתוצאה ממעשה פלילי או ממעשה שאין לנתבעת שליטה עליו.

מטעם זה התביעה כנגד נתבעת מס' 2 נדחית גם כן. סוף דבר בהינתן כל האמור לעיל – אני מורה על דחיית התביעה.

מונחת לפניי תביעה לפצוי כספי עקב איבוד כבודה בדמות קורקינט וקסדה במטען האוטובוס.

בהנתן אובדן התיק או גניבתו מתא המטען של האוטובוס, שלא באשמתו של הנוסע, מהי מידת אחריותה של חברת האוטובוסים בהקשר זה. בית המשפט באותו עניין מדגיש כי "לעניין זה, לא ניתן להיתעלם מכך כי תביעות רבות, דומות במהותן לתביעה שלפניי, הוגשו ומוגשות בבתי המשפט לתביעות קטנות ברחבי הארץ, כנגד חברות האוטובוסים לתחבורה ציבורית, אשר מפעילות בין השאר, נסיעות בין-עירוניות. מעיון בפסיקת בתי המשפט לתביעות קטנות, עולה כי אין אחידות בפסיקה בעיניין זה". בית המשפט מעמת בין הגישה שהובעה בעיניין ברק ברעם לבין הגישה שהובעה בעיניין מויאל (שאף הוא הוזכר לעיל) – שם נקבע כי באותו מקרה הדין החל הוא פקודת הנזיקין ועל התובע להוכיח התרשלות כלפיו מצד הנתבעת אשר כתוצאה ממנה נגרם לו נזק.

...

עם זאת, אני סבורה כי המטרה של הובלת המטען בתא המטען היא איננה עיקרית אלא משנית – היא מתלווה אל הנוסע.

משכך, הגם שאיני סבורה כי הנתבעת התרשלה ובשים לב לכך שהמטרה היא טפלה למטרה העיקרית, הרי שגם בהיותה שומר שכר – מקום בו לא התרשלה היא פטורה, הרי שסבורני כי יש לחייבה הואיל ובמסגרת "טובת ההנאה" שהיא זוקפת לעצמה מעידוד נוסעים לעשות שימוש בשירותיה – מאפשרת נשיאת אופניים אולם בו זמנית אוסרת על נשיאתם במרחב הנוסעים כדי לא להפריע להם – הרי ששיקול התועלת מ"הרווחים" מתקזז מול העלות של "ההפסדים" בגין מקרה של גניבה או נזק (שלגבי האחרון היא איננה חולקת כי תצטרך לשאת בפיצוי).

סך הכל תשלם הנתבעת לתובע סך של 2750 ₪ תוך 30 יום מהיום.

1) עניינה של התביעה הוא עתירת התובעת לפצות אותה סך 2,460 ₪ בגין אובדן תרמיל גדול מלא בחפציה ובחפצי ילדיה (להלן: "התרמיל"), אותו הניחה בתא המטען של אוטובוס בשירות הנתבעת (להלן: "הנתבעת" או "חברת האוטובוסים"), נסיעה בקוו 340 מכפר רות לירושלים (להלן: "הנסיעה").

9) ברם, גם בהנתן אובדן התיק או גניבתו מתא המטען של האוטובוס, שלא באשמו של הנוסע, נשאלת השאלה, מהי מידת אחריותה של חברת האוטובוסים בהקשר זה. לעניין זה, לא ניתן להיתעלם מכך כי תביעות רבות, דומות במהותן לתביעה שלפניי, הוגשו ומוגשות בבתי המשפט לתביעות קטנות ברחבי הארץ, כנגד חברות האוטובוסים לתחבורה ציבורית, אשר מפעילות בין השאר, נסיעות בין-עירוניות.

...

4) הנתבעת טוענת להגנתה, בין השאר, כי דין התביעה נגדה להידחות ומכחישה את האירוע.

ראשית - כפי שקבעתי קודם לכן, לדעתי, אירוע נטילת כבודה מתא מטען, בין אם בתום לב ובין אם במזיד כגניבה, אינן נסיבות צפויות וניתן לחזותן מראש, וכן סבורני כי לא ניתן לקבוע שהיה על חברת האוטובוסים לחזותן מראש ויכולה הייתה למנוע את תוצאותיהן.

ברם, נוכח המצב המשפטי שעמדתי עליו דלעיל, סבורני כי אין בידי בית המשפט כדי להושיע בנסיבות העניין.

סיכום 16) איפוא - התביעה נדחית.

בעניינינו, לא זו בלבד שמדובר בחוות דעת תמציתית וכללית, על מנת לאפשר הגשתה לכלל התיקים בהם עותרת התובעת לפצוי בגין אבדן הכנסות בשל השבתת אוטובוס, חוות הדעת אינה נתמכת במאומה.

...

בענייננו, לא שוכנעתי כי עמד בפני המשיב קושי מיוחד להביא ראיות על מנת להוכיח את שיעור נזקו, ומכל מקום אין עסקינן ב'נסיבות שבהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדויקת ומלאה' (ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23, 34 (1993); השוו ע"א 427/82 "השתיל" נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ, פ"ד מ(4) 309 (1986)).

אשר על כן, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לאלתר את המחצית השנייה של אגרת בית המשפט.

בעניינינו, לא זו בלבד שמדובר בחוות דעת תמציתית וכללית, על מנת לאפשר הגשתה לכלל התיקים בהם עותרת התובעת לפצוי בגין אובדן הכנסות בשל השבתת אוטובוס, חוות הדעת אינה נתמכת במאומה.

...

מכל האמור לעיל אני דוחה תביעת התובעת בקשר לפיצויי בגין ימי עמידה משלא עלה בידה להרים את הנטל המוטל עליה להוכיח תביעתה בנושא זה. סיכום סיכומו של דבר ובהינתן הנקוב לעיל, אני מקבל את התביעה ביחס להפרש הנזק הישיר בסכום של 550 ₪ וירידת הערך בסכום של 1,448 ₪ כאשר התביעה ביחס לרכיב בגין פיצוי עבור ימי עמידה בלבד - נדחית.

התובעת תשלם לאלתר את המחצית השנייה של אגרת בית המשפט.

לאור התוצאה אליה הגעתי, הנתבעת תשלם לתובעת הסכום של 1,998 ₪ (המורכב מ- 550 ₪ ו- 1,448 ₪) נכון ליום הגשת התביעה, בצירוף הוצאות העד השמאי מטעם התובעת בסכום של 1,170 ₪, האגרות בתיק ושכר טרחת עו"ד בסך 2,500 ₪.