פינוי עקב אי חידוש חוזה חכירה: סיום חוזה חכירה והשלכותיו

כן נאמר לה כי לאחר שיסתיימו ההליכים המשפטיים בין בני הזוג ניתן יהיה לחדש את הסכם החכירה.

בשנת 2009, לאחר שניתן פסק הדין בעיניין זה במסגרת הליכי הגירושין וניתן היה למחוק את העיקול הזמני, הוגשה תביעת הפינוי כנגד הנתבע 1 וגרושתו ועל כן נוצרה מניעה לחדש את חוזה החכירה עם הנתבעת 2.

למעשה, נראה כי הגשת התביעה המתוקנת הכוללת את הנתבעת 2 ומתייחסת לשטח המקרקעין של 22 דונם, נדרשה מאחר שלא ניתן היה לתחום בצורה ברורה את השטח של כ- 3 דונם אשר יוחס לנתבע 1 (לרבות בכתב התביעה המקורי משנת 2009), מתוך שטח של 22 דונם (ר' גם סעיף 19 לתצהיר המצהירה מטעם התובעת).

יתירה מזו, גם אם מדובר בהפרה של חוזה החכירה על ידי הנתבעת 2, היה על התובעת לתת לנתבעת 2 התראה מספקת לתיקון ההפרה בטרם הודיעה לה על אי חידוש חוזה החכירה.

בהערת אגב יוער כי אין להליכים אשר נטען כי ננקטו כנגד הנתבע 1 בשנת 1987 משמעות או השלכה לענייננו שכן לאחר מועד זה נעשו ניסיונות להסדיר את מגוריו ומגורי בני משפחתו במקרקעין כפי שעולה בין היתר מהסכם ההרשאה.

...

יחד עם זאת, הואיל והנתבע 1 מתגורר במקום עוד משנת 1986 עפ"י גרסת התובעת עצמה, וכאשר לפחות חלק מהתקופה התגורר במקום בהרשאה והתובעת החלה לפעול נגדו רק בשנת 2009, אני סבורה כי יש לאפשר לנתבע 1 זמן מספיק על מנת להיערך.

על כן אני מורה כי על הנתבע 1 לפנות את המקרקעין ממגורים וכן את כל המבנים המשמשים לצורך כך וזאת תוך 18 חודשים ממועד מתן פסק הדין.

התביעה לפינוי וסילוק ידה של הנתבעת 2 מהמקרקעין – נדחית.

בסמוך לאחר מכן התברר לה, כי ביום 26/9/11, שישה ימים לאחר הגשת תביעת הפינוי על ידה, פורסמה בילקוט הפרסומים 6209 הודעה מטעם הוועדה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות לפיה החלקה "תהיה לקניינה הגמור והמחולט של הועדה מיום פירסום הודעה זו ברשומות". ביום 8/4/12 נרשמה הבעלות בלישכת רישום המקרקעין על שמה של המועצה בשלמות.

נימוק שלישי: הקרקע הופקעה ולפיכך אין לחדש את הסכם החכירה.

ההשלכות של ההבחנה עשויות להיות מגוונות ולנבוע מן ההבדל בדין בין מעמדה של שכירות קיימת לבין מעמדה של שכירות חדשה.

האם אי חידוש ההסכם בשל הפקעת הנכס – מבטלת את זכויות החכירה של ניר שיתופי מיום סיום התקופה החוזית המינהל הבהיר בת.ע.צ כי הוא לא יאריך את הסכם החכירה עקב כך שהנכס הופקע.

...

אני סבורה שמאחר שהיחסים החוזיים התקיימו בין המינהל לבין ניר שיתופי, המינהל הוא בעל הפררוגטיבה לבחור באילו נימוקים להסתמך על מנת להביא לביטול ההסכם עם ניר שיתופי.

לא שוכנעתי כי אנשי המועצה לא ידעו על כך שהחוכרת היא ניר שיתופי, ולא שוכנעתי שהם בדקו במינהל לראות מי החוכרים של החלקה.

לסיכום בהתאם למסקנותי לאורך החלטתי זו, אני קובעת כי לניר שיתופי היו זכויות חכירה לדורות בנכס בעת ההפקעה ולפיכך על הועדה לשלם לה פיצויי הפקעה.

טוענת התובעת, כי הנתבעים מחזיקים בנכס שלא כדין, ללא הרשאה מטעמה, ואף מקיימים בו פעולות שאינן חוקיות, לרבות פעילות מסחרית אסורה, קיום אירועים פרטיים תוך מניעת גישה לחוף לכלל הציבור, בניה לא חוקית וכיו"ב. מוסיפה התובעת וטוענת שהנתבע 2 עשה לו מנהג, להשתלט שלא כדין על חופי רחצה צבוריים ולעשות בהם כעולה על רוחו, תוך הערמת קשיים על הרשות הציבורית לפנותו מהם (ואוזכר פסק הדין ברע"א 10559/06).

דיון בפתח הדברים אציין, כי לנוכח המשמעויות וההשלכות הציבוריות של ההליך, בחרתי להזמין לדיון נוסף את הצדדים והמועצה, לרבות נציגים בכירים שלהם, במטרה לערוך ניסיון ליפתור את המחלוקת, ללא צורך במתן החלטה שיפוטית, ובצורה שתטיב ככל הניתן עם כלל הציבור.

פרט לכך, הרי שאי חידוש הסכם ההרשאה, אינו מונע מהתובעת עצמה להכיר ולקיים את הסכם ההרשאה והסכם החכירה בפועל, תוך הצגת מצג כלפי המועצה וכלפי הנתבעים כי רצונה בהארכתם.

התובעת מפנה לחוזים הרלוונטים, על פיהם ההרשאה שניתנה למועצה הסתיימה וטרם חודשה.

מוסיפה התובעת וטוענת כי לאחרונה (לאחר הדיון האחרון) הגישה הועדה המקומית לתיכנון ובניה כתב אישום חדש נגד הנתבעים בגין אי קיום פסק הדין הקודם.

...

על פניו, ניתן היה לחשוב כי באלה יש משום עילה אפשרית למתן רשות להגן, אך באתי לידי מסקנה שאין הדבר כך. ראשית, מבחינה עניינית, אין בין הנתבעים לבין המועצה הסכם.

הבקשה ליתן רשות להגן נדחית.

כן אני מחליטה לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הוצאות המשפט ואף שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

הזמן שנקצב הוארך והתקופה נאמדה על בסיס קצב החציבה בעבר כשהכוונה הייתה, כי בתקופות הזמן שנקצבו ניתן יהיה לסיים את הכרייה של כלל החומרים הראויים המצויים בה. בשל מיגבלות גיאוגרפיות, גיאולוגיות ואחרות לא ניתן היה להשלים את המלאכה ונותרו במחצבה כמיליון טון של אבן ראויה לחציבה.

מאחר ולכנרת זכות ראשונית לבצוע השקום, הרי שאין השלכה לכך שהיא תמשיך לחצוב בעת הזו.

טענות העותרות בנוגע לזכותן להמשיך בחציבה על אף החלטת המשיבה מתבססות על שלושה טעמים בתמצית: זכויותיהן הקנייניות בקרקע בה מצויה המחצבה, הבטחות שניתנו להן, לטענתן, לפיהן יהיה בידן להמשיך בכרייה וחציבה עד לתום עתודות האבן והנזק הכלכלי שייגרם להן בגין אי מתן הרשאה ורישיון להמשיך בעבודות הכרייה והחציבה במחצבה.

בעיניין זה התייחסתי לתצהירו של מר מיכאל ורדי ששמש, בין היתר, כמנהל מנהל מקרקעי ישראל (נספח כג' לעתירה) לעניין המצג וההבטחה לכינרת, כי נתונה בידה ההרשאה לכריה וחציבה במחצבה וטענתו, כי הסכמי ההרשאה היו לתקופות קצובות בהתאם לנהלים פנימיים אולם הסכמים אלו היו אמורים להתחדש באופן אוטומאטי.

כאמור לעיל, כיום המשיבה קיבלה החלטה בנידון ולפיה אין בכוונתה לערוך מיכרז כאמור ותחת זאת בכוונתה להעביר את המחצבה לשקום כאשר פינוי החומר הנותר במחצבה יתבצע במהלך השקום או במסגרת תכנית אחרת.

לא זו אף זו, זכות קניינית בקרקע אין משמעה בעלות באוצרות טבע אשר נמצאים בה. הזכויות הקנייניות אשר נימסרו לכינרת במסגרת הסכם החכירה והזכויות אשר ניתנו לה במסגרת הסכם ההרשאה אין בהן כדי ללמד על זכותן של העותרות להמשיך את ביצוע העבודות במחצבה בנגוד לעמדת המשיבה.

...

אינני מקבלת עמדה זו. משהחליטה המדינה על הפסקה העבודות במחצבה אין מקום לכפות עליה לאפשר את המשך העבודות למשך שנה-שנתיים עד לאישור תכנית השיקום.

יש באמור כדי לתמוך בעמדה לפיה אין לאפשר עוד גרירת רגליים בעניין זה, תוך מניעת המשיבה מלעשות בקרקע את הדרוש לטובת כלל הציבור בהתאם לשיקול דעתה.

לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית.

בתביעה נטען כי עמדת הערייה בדבר התנאים לחידוש הסכמי החכירה גררה טענות קשות של חוכרים שיזמו הליכים משפטיים נגד הערייה בעיניין זה. יצוין כי הערייה הגישה נגד התובעת תביעה לפינוי וסלוק יד מהמגרש בטענה שהסכם החכירה הסתיים תוך שהתובעת המשיכה לעשות שימוש בשטח מבלי לשלם דמי חכירה (ת"א 33760-12-14).

עזריאל הוסיף כי הוא היה מודע לתוספת השטחים שהוסיפה הנתבעת ללא היתר אך "מעולם לא נתתי את אישורי הפוזיטיבי לכך". עוד צוין בתצהירו כי "לשני הצדדים היה ברור כי כל ההשלכות של בניה ללא היתר מוטלות על השוכרת..." (סעיף 5 לתצהיר).

א להסכם שלפיו חובת השיפוי המוטלת על הנתבעת כלפי התובעת היא "בכפוף לכך שהמשכיר מצדו יודיע לשוכר על קיומה של כל תביעה בהקדם האפשרי לאחר שתובא לידיעתו ויאפשר לו להיתגונן בכל הליך כאמור". הנתבעת מלינה גם על כך שהתובעת לא שתפה אותה בהליכים המשפטיים שהעירייה ניהלה נגדה (הליכים לפינוי המיגרש בגין אי חידוש הסכם החכירה לנוכח המחלוקת על תנאי החידוש); וכן על כך שהתובעת לא שתפה אותה בכך שבתחילת שנת 2019 התובעת החליטה להצטרף להסכם גישור בין הערייה לבין קבוצת חוכרים לעניין חידוש הסכם החכירה וכן במשא ומתן שהתקיים בעיניין זה עוד משנת 2016.

...

לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שהנתבעת קירתה שטח של 320.27 מ"ר. מנגד, אין מקום לאפשר לנתבעת לסטות מן ההודאה בכתב ההגנה – לפיו קירתה שטח של 250 מ"ר. בהתאם, אני קובע כי יש לזקוף לנתבעת קירוי בשטח של 250 מ"ר. להלן ניתוח הראיות והנימוקים למסקנתי: איתי הצהיר שהתובעת חויבה לשלם לעירייה בגין חריגות בניה ללא היתר בשטח של 460 מ"ר וכי התובעת מכירה בשטח של כ-140 מ"ר שבהם בנתה סככות בעצמה כאשר שטח של כ-320 מ"ר נבנה על-ידי הנתבעת (סעיף 16 לתצהיר).

מתוך עדותו של עזריאל ניתן לחלץ אפוא את המסקנה שהסככות בחלק הצפוני והמזרחי הוקמו על-ידי הנתבעת (כאשר המחלוקת עם הנתבעת לעניין זה היא ביחס לחלק מהסככה בחלק הצפוני-מערבי).

התוצאה המסקנה היא אפוא כי יש לחייב את הנתבעת לשפות את התובעת בגין התשלום ששילמה התובעת לעירייה עבור דמי שימוש בגין חריגות בניה בהיקף של 250 מ"ר. זאת, מתוך חריגות בניה בשטח של 460 מ"ר שבגינן חויבה התובעת בסך הכל.