בעניינינו מקבלים שיקולים אלה משנה תוקף וזאת בשים לב לניסיון העבר – עליו כבר עמד בית משפט זה – "אשר לימדנו כי המדינה אינה מזדרזת לקיים פסקי דין המורים על פינוי בנייה לא חוקית באיזור יהודה ושומרון ולא אחת אף אינה עומדת במועדים שנקבעו לביצועם [...] זאת ועוד, פסקי-דין לפינוי הנם במקרים רבים בבחינת 'מוצא אחרון', רק כאשר מוצו ההתדיינויות וניתנו הארכות מועד רבות [....] במציאות כזו הקושי במתן הארכות מועד לאחר פסק הדין – מיתעצם" (בג"ץ 9949/08 חמאד נ' שר הבטחון, פסקה 20 (החלטה מיום 14.11.2016) (להלן: עניין עמונה הראשון)).
הדבר נובע מהתפיסה שבנסיבות מסוימות פינוי בהסכמה עדיף על פינוי בכוח, הן כשמדובר על פינוי בתחומי יהודה ושומרון, הן במקומות אחרים, גם בהנתן שהמפונים לא פעלו על פי החוק (ראו והשוו: בג"ץ 8887/06 אל-נאבות נ' שר הבטחון, פסקה 14 (2.8.2011) (פינוי המאחז מגרון); עע"מ 3142/15 אורנשטיין נ' ראש ממשלת ישראל (29.2.2016) (פינוי פלישה של בני שבט אל עזאזמה לאדמות פרטיות בנגב); כן ראו: עע"ם 2847/13 איסמעילוף נ' ראש ממשלת ישראל (23.3.2016)).
...
במכלול הנסיבות המתואר לעיל, אני סבורה כאמור כי ניתן להיעתר לבקשת הארכה הנוכחית.
כן נקבע בה כי המסקנה בפסק הדין שלפיה יש להורות על מימוש צווי ההריסה למבנים אלה לא נסמכה רק על העובדה שמדובר במבנים החורגים מתחומי ההכרזה, אלא גם על נימוקים נוספים ובהם החשיבות בשמירה על דיני התכנון והבנייה וקיום התחייבויות המדינה לבית המשפט.
אין בידי לקבל טענה זו. בשונה מתכנית חלקה 91 (מושא המרכיב הראשון למתווה), התכנית להכשרה בדיעבד של חלקי המבנים עדיין לא פורסמה למתן תוקף וטרם הסתיים המועד להגשת התנגדויות לה. משכך, האפשרות להוצאת היתרי בנייה מכוחה עודנה תיאורטית.
