פינוי לבית חולים עקב תאונת דרכים ושבר בבריח השמאלי

ממקום התאונה פונה התובע על ידי אחיו וחברו לקבלת טפול בבית חולים ברזילי שם אובחן כי לתובע נגרם שבר בעצם הבריח מימין.

בתעודת חדר המיון של בית חולים ברזילי בעת קבלתו למיון נרשם: "לדבריו ביום פנייתו היה מעורב בתאונת דרכים (אופניים)". במכתב השיחרור מהמיון מאותו היום שעה 08:49 נרשם: " רוכב אופניים נדרס על ידי מכונית. ניחבל בפלג ימני של הגוף". כאמור, אין חולק כי אין עדי ראיה לאופן קרות התאונה, שכן יניב שרכב עימו היה אותה עת במרחק של כ- 100-200 מטרים מלפניו.

בנוגע לנסיבות התאונה נחקרו מלבד התובע גם חברו יניב איטח שכאמור רכב עימו אותה שעה וכן אחיו שפינה אותו מהמקום וזומן למתן עדות על ידי הנתבעת.

אלא מאי? בתעוד הרפואי של חדר המיון שהנו התעוד הסמוך והעוקב אחר התאונה, אין זכר לפגיעה כלשהיא בחלק זה של הגוף, לא כתף שמאל ולא בצדו השמאלי של הגב, ולמצער, אף לא תלונה כאמור.

אדרבא, הן לגירסת התובע והן לגירסת חברו, אין חולק כי האופניים נזוקו בתאונה ולפיכך הועמסו על גבי המנשא המיועד להובלת אופניים המותקן ברכב של אחיו של התובע שהגיע למקום על מנת לחלצם ולפנות את התובע לבית החולים.

...

נוכח המסקנה אליה הגעתי בדבר אי עמידת התובע בנטל להוכיח כי אכן נפגע בתאונת "פגע וברח", הרי דומה כי הדיון בסוגיית הנזק מתייתר.

סוף דבר לאור כל המקובץ דלעיל, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

בית משפט השלום בחיפה ת"א 46252-06-15 זבידאת ואח' נ' נעאמנה ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופטת סיגלית מצא התובע: בילאל זבידאת, ת.ז. 200906063 על-ידי ב"כ עו"ד ע. בדארנה ואח' הנתבעים: המודיעה לצדדי ג': 1. עמראן נעאמנה עבדו, ת.ז. 039524301 2. "קרנית" - קרן לפצוי נפגעי תאונת דרכים על-ידי ב"כ עו"ד שגיא, שיפמן, אמסלם צדדי ג': 1. עמראן נעאמנה עבדו, ת.ז. 039524301 2. זבידאת ניזאר-פתחי, ת.ז. 023119241 פסק דין

בפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין ניזקי גוף מהם סבל התובע עקב תאונת דרכים שארעה ביום 30.1.2004.

ממקום התאונה הובהל התובע לבית חולים פורייה.

בתעודת הפינוי נרשם כי הוא נושם באופן ספונטאני.

בבית חולים פוריה בוצע CT כלל גופי, אשר הדגים שבר בעצם הבריח בכתף ימין וכן חבלה בברך ימין.

בצלומי כתפיים מיום 7.4.2017 – הודגם מצב לאחר שבר בגבול בין השליש האמצעי לחיצוני של עצם הבריח השמאלית.

...

משקבעתי כי התביעה אינה מגלה עילה לפי חוק הפיצויים, דין התביעה כנגד הנתבעת להידחות – וכך אני קובעת (לעניין זה ראו פסק דינו של כב' השופטת ד' צרפתי בת"א (נצ') 32969-04-11‏ ‏ ראמי טנוס נ' א' ס'‏ (6.10.2013), סעיף 40 לפסק הדין, ערעור שהוגש ונדון בע"א 7786/13 – נמחק).

ח – סופו של דבר אשר על כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

לאחר שעיינתי בפירוט ההוצאות ושקלתי את כלל נסיבות העניין, אני מחייבת את התובע לשלם לקרנית הוצאותיה בסכום כולל של 8,000 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 8,000 ₪.

הנאשמת זכאית מחמת הספק כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה גרם תאונת דרכים, נזק וחבלות של ממש, בגין אי מתן זכות קדימה לרכב הנוסע ממול, בעת פניה שמאלה בצומת , עבירה על תקנות 64(א)(2) ו-21(ב)(2) לתקנות התעבורה, בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה ונהיגה בקלות ראש, עבירה על סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

כתוצאה מהתאונה, ניחבל בגופו הרוכב המעורב חבלות של ממש – שבר בעצם הבריח, שבר תלישה ברגל שמאל ופריקה בעצמות החזה וכן, נחבלו בגופן הנאשמת ובתה, שנסעה עימה ברכב.

עד תביעה 1, העיד כי הגיע למקום התאונה ופגש במעורבים, שלא היו מעוניינים בהתערבות משטרתית או פינוי לבית החולים.

לטעמי, לרוכב המעורב הייתה רשלנות תורמת משמעותית ביותר, לקרות התאונה ולכן, לשם ההכרעה בדבר אחריותה של הנאשמת, עלי להוסיף ולקבוע : "האם אדם סביר בנעלי העבריין, יכול היה וחייב היה לצפות מראש, הן את היתרחשות התאונה.. והן את הדרך שבה התרחשה" (ראה י. קדמי, על הדין בפלילים, חוק העונשין, חלק ראשון, מהדורה מעודכנת, תשס"ה – 2004, עמ' 93).

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי ראיות הצדדים, העדויות והסיכומים, אני קובעת כי המאשימה לא הצליחה להוכיח, ברמה הנדרשת במשפט פלילי, כי הנאשמת אחראית לגרם התאונה שבנדון.

לאור כל האמור לעיל והספק שהעלתה הנאשמת בדבר אחריותה לגרם התאונה, הנני קובעת כי המאשימה לא עמדה בנטל הנדרש ממנה במשפט פלילי, לא הוכיחה אשמת הנאשמת מעבר לכל לספק סביר ולכן אני מזכה את הנאשמת מאחריות לגרם תאונת הדרכים המיוחסת לה בכתב האישום.

הוא פונה לבית חולים "זיו" בצפת שם אובחן כסובל מפצע בסנטר, מרגישות מעל לסת תחתונה, שבר בעצם הבריח, שברים בצלעות צד שמאל ושבר בשתי הידיים ברדיוס.

לטענת התובע, עובר לתאונה היה מצבו הבריאותי תקין ללא כל מיגבלה אולם בגין התאונה נשוא התביעה השתנה מצבו לחלוטין, הוא נזקק לטיפולים רפואיים והיה מרותק למיטתו זמן ממושך ונזקק לעזרת בני ממשפחתו לצרכיו הבסיסיים.

הוא לא היה עד לתאונה הנטענת וגירסתו לארוע בחקירתו הראשית היתה (עמוד 38 שורות 12 – 15): "הייתי בשמירה במפעל הייסיין, התקשרתי לאבא שלי שיביא לי אוכל. חיכיתי. הוא היתקשר ובקש שאצא לכיוון השער שיתן לי את האוכל. יצאתי ושמעתי את הצעקות של יונס, הלכתי לכיוון וראיתי את אבא על הריצפה, כולו דם, התחלנו להעמיס אותו, היה אחד מראש פינה חצור שאל אם צריך עזרה, לא חיכינו. נסענו לבית החולים. זה מה שהיה לא ראיתי כלום". בחקירתו, טען העד כי מעולם לא העמיד את רכבו במקום בו בחר התובע לעמוד עם רכבו, קרי על הכביש הראשי (עמוד 40 שורות 10 – 11).

אולם, גם במקרה זה לא שוכנעתי כי התובע, כלשון הילכת קורן: "ביצע את הפעולות המתבקשות בתקופה שלאחר התאונה כדי לברר את זהותו של הנהג-הפוגע". אי פניה מידית למישטרה מצד התובע או מי מקרוביו, אלא רק לאחר שלושה שבועות לאחר התאונה, בפרט, כאשר התובע שוחרר מבית החולים שלושה ימים לאחר התאונה ויכול היה לבצע פנייתו אז; ופניה כאמור בשני "נוסחים" שונים האחד מהשני, אינה מלמדת ביצוע הפעולות "המתבקשות" אלא על חידלון וחוסר מעש (ת"א (דימונה) 1085-00 אבן ברי ריתאב נ' קרנית-קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (פורסם בנבו); ת"א (שלום טב') 61131-02-18 פלוני נ' קרנית-קרן לפצוי נפגעי תאונת דרכים (פורסם בנבו).

...

בענייננו מתחדד חידלון זה כאשר לתובע ובנו גישה ממקור ראשון לחומרים העשויים להביא לגילוי זהותו של הנהג – מצלמות האבטחה - אולם הם לא עשו מאום בעניין ואפילו לא התעניינו בכך, ואף לא פנו למשטרה כי תחקור את המקרה והצביעו על ראיה אפשרית זו. יתרה מכך, התנהלות התובע ובנו מצביעה על אדישות לכל הפחות, חוסר אכפתיות וייתכן אף על ניסיון הסתרה של האירוע, המביאה להתגבשותו של המקרה הטיפוסי הרביעי, בעניינו קיימת הצדקה ברורה לאי החלתו של סעיף 12(א)(1) לחוק הפלת''ד. כאמור, נטל ההוכחה בעניין השקידה הסבירה מוטל על התובע והוא לא עמד בו. סוף דבר על כן, מן הסיבות שלעיל, אי הוכחת נסיבות התאונה כמו גם אי הוכחת שקידה סבירה, דין התביעה להדחות.

אני מחייב את התובע בשכ''ט הנתבעת בסך כולל של 7,500 ₪.

על כן, אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסך 5,850 ₪.

מונחת לפני תביעה שהוגשה על־פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), בגין תאונת דרכים שארעה לתובע ביום 31/01/2016 בעת שנהג ברכב שהיה מבוטח בביטוח חובה על־ידי הנתבעת, ובה נפגע בעיקר בכף רגל ימין (אובחן שבר מסוג ריסוק תוף פרקי של עצם העקב מימין).

כמו כן, בטומוגרפיה של החזה והבטן שבוצעה בחדר המיון ביום התאונה הודגם שבר טרי עם תזוזה של עצם בריח משמאל וגם של עצם החזה – סטרנום.

במקרה שלנו, הגם שלא הוכח כי נגרמו הפסדי שכר לאשת התובע בעקבות העזרה הנטענת, הרי שלאור חומרת הפגיעה כמשתקף מהתעוד הרפואי, וכן בשים לב לעובדה שהתובע עבר מספר ניתוחים והיה מאושפז בבתי חולים, הרי שיש להניח כי בתקופה שעד סמוך לפני חזרתו למעגל העבודה הוא אכן קיבל עזרה מוגברת מצד בני משפחתו החורגת מעזרה רגילה, ואין הנתבעת צריכה להנות מעצם העובדה שהעזרה ניתנה לתובע על־ידי קרוביו או מכריו.

...

לאור האמור, שוכנעתי כי כתוצאה מהתאונה ומנכותו הרפואית בעקבותיה, נגרמה לתובע נכות תפקודית העולה בשיעורה על שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לו. בנסיבות העניין ובהתחשב במכלול השיקולים שמניתי לעיל, מצאתי להעמיד נכות תפקודית זו על שיעור של- 20% [ראו, למשל, ע"א 8730/11 אלמור פיברגלאס בע"מ נ' שחאדה בהאא (03.04.2012), שבו נדחה ערעור שהגיש עו"ד גסאן אגברייה בשם הנתבעת דכאן ומבוטחתה על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה אשר העמיד את נכותו התפקודית של הניזוק על 30% למרות שנכותו הרפואית הועמדה על ידי מומחה בית המשפט על 15%].

לגבי התקופה המתחילה בחודש 09/2018 – מועד חזרתו של התובע למעגל העבודה כשומר בבית ספר – טוענת הנתבעת שאין לפצותו בסכום כלשהוא הואיל ולטענתה "אין לו כל הפסד מוכח". באשר לתקופה הראשונה, אני מקבל עמדת התובע שיש לחשב הפסדו באופן מלא עבור כל התקופה, כולל החודשים יוני – נובמבר 2016.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של- 730,608 ₪ (הכולל שכ"ט עו"ד ומע"מ בגינו וכן החזר אגרה, ולאחר ניכוי התשלומים התכופים).