פינוי וסילוק יד, הריסה וצו מניעה במקרקעין בבעלות המדינה

לפניי תביעה שהגישה התובעת לסעדים סילוק יד ופינוי מקרקעין, צו הריסה, צו מניעה קבוע ופיצול סעדים.

ב"כ התובעת הבהיר כי הנתבעים אינם מכחישים את בעלות המדינה במקרקעין.

כידוע, "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נימנע מהבאת ראיה רלבאנטית שהיא בהשג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה , היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנימנע מהצגתה"   (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736 – ההדגשה שלי – י.ב.).

...

אשר לבקשה להיתר פיצול סעדים, אני סבור כי היא איננה דרושה לתובעת לאור הלכת רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פ''ד נז (3) 943 – לפיה התביעה לפינוי והתביעה לדמי שימוש נשענות על עילות נפרדות ואף אינה נדרשת לנתבעים, לאור הפסיקה שנזכרה ברע"א 7924/06, ואולם – למען הסר ספק – ניתן בזאת היתר שכזה, לשני הצדדים.

סוף דבר אני מקבל את התביעה ומורה על סילוק ידם של הנתבעים מן המקרקעין וזאת לא יאוחר מיום 1.3.2022 וכמו אני מורה על הסעדים הנלווים כאמור בסע' 25 לכתב התביעה.

אני מחייב את הנתבעים לשאת, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 8,000 ₪, אותם ישלמו הנתבעים לתובעת בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק דין זה. ב"כ התובעת רשאי להגיש פסיקתא לחתימה.

כך, לדוגמא, צויין במכתב למר וגב' טעוני מיום 11.4.62: "בשם מרשתי -מנהל מקרקעי ישראל וחברת דיור ב.פ. בע"מ הנני לפגות אל כבודו כדלקמן: מרשתי הינן הבעלים של חלקה...במגוש 6107/8 . כבודו תופס את החלקה הג'יל השייכת למרשותי מתון השגת גבול וללא כל זכות חוקית. לפיכן נידרש כבודו לסלק את ידו מהשטח אותו תפש ללא כל זכות חוקית ולפנותו מכל אדם וחפץ על מגת לאפשר למרשותי להחזיק בהתאם לזכותם. אם לא יסלק כבודו ידיו מהשטח, כאמור, תוך 14 יום מתאריך מכתב זה יאלצו מרשותי לתבוע סילוק יד כבודו מהשטח באמצעות בית המשפט וכן יתבעו מרשותי פיצויים על הנזקים שנגרמו ונגרמים להן כתוצאה מתפישת השטח והשמוש על ידי כבודו וכתוצאה מכך שכבודו מנע ומונע מרשותי את ההנאה מהשטח השייך להן. מרשותי מביעות תקוותן שכבודו ייענה להתראו זו וימנע מהן את ההכרח לפנות לבית המשפט פנייה העלולה לגרום לכבודו הוצאות מרובות". במקביל, המשיכה עריית תל אביב במדיניותה להקשות את חיי התושבים בשכונה.

כב' השופט כהן הוסיף וקבע (בעמ' 503 לפסק הדין): "גם אני בדיעה שההסכם ההוא אינו, מבחינת העותרים, אלא ‎RES INTER ALIOS ACTA ואין הם זכאים לתבוע על-פיו, לא בהליכי סילוק-יד ולא בעתירתם לבית-משפט זה. ואין נפקא מינה לענין זה אם הם תובעים זכויותיהם על-פי הסכם זה במישרין מן המשיב (העומד עתה בנעלי רשות הפיתוח) או מן החברה או משניהם, או אם מנסים הם לכפות על המשיב שיתבע מן החכרה ביצע ההסכם בעין; שהרי ממה נפשך - אם זכויות הן הניתנות למימוש בתוקף ההסכם, יממשון נא בבית-משפט מוסמך; ואם אינן ניתנות למימוש, אף בית-משפט זה לא יוכל לעזור". יצוין כי כב' השופט קיסטר, בדיעה חולקת, קיבל את עמדת המשפחות וקבע כי: "ניראו לי כי צודקים העותרים בדרשם בעתירתם כי המשיב, מינהל מקרקעי ישראל, לא ידרוש פינויים כל עוד לא נקבע סידור החלוף על-ידי המדינה, ומאחר ועד כה לא נקבע הדבר, ניראו לי שעלינו לעשות את הצוו-על-תנאי החלטי ביחס לאותו חלק מן העתירה בו מבקשים העותרים לצוות על המשיב לבטל את התביעה שהגיש נגדם או שלא יצרף את שמו לתביעות הפינוי שהגישה חברת דיור ב' פ' בע"מ. אלא-אם-כן התובעים בתביעה זו יודו בזכות העותרים לדיור אקוויולטי ויציעו או יבקשו מבית-המשפט לקבעו" (שם, בעמ' 502).

במסגרת ניהול ההליך הוציא ב"כ חברת דיור ב.פ., עו"ד עו"ד פיגרבינסקי, הצהרה אשר נחתמה לפני עו"ד אמנון סלומי, אשר כותרתה "הודעה חשובה לתושבי גבעת עמל" (צורפה כנספח 64 לבקשת האישור) ובה צויין כי דיור ב.פ. תקיים היתחייבותה לספק דיור אקוויוולנטי לתושבי השכונה: "ב"כ התובע: אני מבקש להצהיר שדיור תקיים את כל התחייבויות שנטלה עליה כלפי מינהל מקרקעי ישראל בדבר נתינת דיור אקוויוולנטי לתושבי המקום גם במקרים שיהיה בידיה צו פינוי. התביעות באו רק כדי למנוע סחטנות וטענת היתיישנות וכן כדי למנוע בניה ושינוי הסטטוס קוו". בית-משפט השלום בתל-אביב בפסק דינו מיום 29.3.65, (ת"א 13606/62) הורה לבני הזוג לסלק-ידם מהשטח, וכן חייב אותם לשלם 1,500 ל"י כדמי שימוש בחלקה הנ"ל עד סוף שנת 1962.

בין היתר הוגשו אף תביעות נגד המבקשים המקוריים בבקשת האישור: מלכה אלפסי ויוסף כהן, ובהן עתרו התובעות לפינוי וסלוק יד, הריסה, צו מניעה קבוע ותשלום דמי שימוש ראויים.

...

על רקע האמור, ומשהתייתר הצורך בהמשך ניהול ההליך הייצוגי, הגישו המבקשים, תושבי השכונה, בקשה להסתלק מן ההליך הסתלקות מתוגמלת.

סוף דבר ההסתלקות מבקשת האישור שבכותרת מאושרת בזאת.

אני מורה על מחיקת בקשת האישור בהתאם להוראות סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות.

כמו כן, נדחית התובענה האישית של התובעים נגד המשיבה, ללא צו להוצאות.

רקע עובדתי וטענות הצדדים: זוהי תביעה למתן צו עשה לסילוק יד, הריסה וצו מניעה קבוע.

סילוק יד וצו מניעה קבוע: בסעיף 16 לחוק המקרקעין נקבע כי: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לידרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין", ובסעיף 161 לחוק המקרקעין נקבע כי: "מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק". ראה גם: סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

תביעה זו נמחקה כאמור ביום 31.8.2012 לבקשת הרשות עצמה מאחר ובכוונת הרשות היה להגיש תביעה לסילוק יד. גם לאחר מחיקת התביעה, ביום 9.9.2013 שלחו מפקחים מטעם הרשות מכתבי התראה לנתבעים לפינוי המקרקעין.

בעיניין זה, יפים הדברים שנפסקו בע"א 3846/13 דלעיל כדלקמן: "במקרה שבפנינו הביעה המערערת את היתנגדותה להחזקת המשיבה בשטח על-ידי שליחת מכתב אזהרה וצו סילוק יד ... משמע, החל משנות ה-80 המוקדמות מודעת המשיבה לכך, שהמערערת אינה מסכימה להחזקתה בקרקע. מצב עניינים זה אינו הולם הענקת רישיון מכללא. ... יתר על כן, כבר נאמר לא אחת, כי מחדלי המדינה בהקשרי זכויותיה במקרקעין אינם צריכים לעמוד לה לרועץ משנתעשתה והחלה לפעול (ראו למשל רע"א 10346/06 ארז נ' משרד הביטחון)...המקובץ מכל אלה הוא, כי צריכות להתקיים לטעמי נסיבות חריגות ונדירות עד מאוד כדי שיוכר רישיון מכללא במקרקעי הציבור, וככל הנראה תמה דרכה ונלוהו כעקרון לבית עולמו". באשר לנתבע מס' 5, מוחמד, הרי שלא הוכח בפניי שהוא קיבל מהרשות הרשאה כלשהיא לחזקה ושימוש במקרקעין, או אף הרשאה זמנית כנטען על ידו עד אשר הקצאת שטח אחר לטובתו.

...

אף אם המדינה נהגה בעצלתיים בעמידה על זכויותיה, ולא עמדה על המשמר בכל הנוגע למקרקעין דנא, הרי שהמדובר במקרקעי ציבור, אשר רק במקרים חריגים תוכר בהם רשות מכללא כאמור לעיל, ובעניין זה יפים הדברים שנקבעו ברע"א 1284/13 דלעיל כדלקמן: "כפי שציינתי זה מכבר, "אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור, הקרובה להיות לדעתי מכת מדינה במקומות רבים. רשויות המדינה והציבור למיניהן מטבען הן גופים מסורבלים וכבדי תנועה, שהליכי פעולתם לא אחת איטיים, אם מטעמים טובים ואם מטעמים פחות טובים. אך בית משפט זה תפקידו לעודד את הרשויות בבואן לעשות מלאכתן, אם גם באיחור, ולהגן על רכוש הציבור"..

גם אם הייתי מגיעה למסקנה שניתן לנתבעים רישיון מכללא, הרי שבוודאי לא עלה בידם להוכיח כי עסקינן ברישיון בלתי הדיר.

בכל אופן ככל שהיתה כל השקעה מצד הנתבעים, בין אם על ידי נטיעת עצי זית ובין אם על ידי הקמת שוקתות להאכלת הפרות ומכלאות לריכוז עדר הבקר, הרי שהשקעות אלו נעשו לשירות מטרותיהם הם לניהול עדר הבקר והפקת מירב התועלת מהמקרקעין, וזאת מבלי ששילמו כל תמורה בגין כך. לסיכום, אני מקבלת את התביעה, ומורה לנתבעים לסלק ידם מהמקרקעין נשוא התביעה ולהשיב את החזקה בהם לידי התובעות כשהם פנויים מכל אדם ו/או נכס ו/או בניה ו/או תשתית ו/או נטיעה שהוקמה ו/או ניטעה במקרקעין בתוך 45 יום מהמצאת פסק הדין, ובכפוף לכל דין אחר.

לפניי תביעה לסילוק יד, פינוי והריסה, צו מניעה קבוע ותשלום דמי שימוש ראויים בסך 438,927 ₪.

לצד זאת, סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") מגדיר עוולת הסגת גבול כ- "כניסה למקרקעין שלא כדין". על-פי סעיף 30 לפקודה, "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול מקרקעין, על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". בע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי, פ"ד לא (3) 455 נפסק כי "בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קניינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא זכות ואז על הנתבע להראות ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום. מספיק לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום". מן הכלל אל הפרט - אשר לזכויות התובעת במקרקעין, מנסח הרישום המצורף לכתב התביעה (נספחים א'1 - א'3) עולה כי זכויות הבעלות במקרקעין רשומות בשלמות על שם מדינת ישראל.

...

סוף דבר לשיטה אחרונה, אני מקבלת את התביעה.

אני מורה על סילוק ידו של הנתבע מן המקרקעין חלקות 28,29 ו- 165 בגוש 14154 באדמות טובא - זנגרייה.

אני מורה על עיכוב ביצוע פסק הדין באשר לסעד הפינוי וההריסה לתקופה של 4 חודשים מהיום.

לפניי תביעה לפינוי וסלוק יד ממקרקעין, ולמתן צו הריסה וצו מניעה קבוע אשר ימנע את כניסת הנתבעים אל המקרקעין ושימוש בהם.

לפיכך, מבקשת התובעת להורות לנתבעים לסלק את ידם מהמקרקעין שבבעלותה ולהרוס את כל מה שהם הקימו בהם לא כדין.

נפסק שם כי: " הטעם הוא הצורך במאבק לזכויות הציבור לקרקעות וכנגד פלישה לקרקעות ציבור, שכבר נזדמן לבית משפט זה לידון בו... אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור, הקרובה להיות לדעתי מכת מדינה במקומות רבים. רשויות המדינה והציבור למיניהן מטבען הן גופים מסורבלים וכבדי תנועה, שהליכי פעולתם לא אחת איטיים, אם מטעמים טובים ואם מטעמים פחות טובים. אך בית משפט זה תפקידו לעודד את הרשויות בבואן לעשות מלאכתן, אם גם באיחור, ולהגן על רכוש הציבור". באופן דומה נפסק ברע"א 5333/05 גבריאלי נ' מינהל מקרקעי ישראל (31.10.2005) כי: "בית משפט זה לא יתן ידו להנצחתה של פלישה, אף אם הרשויות השתהו שנים רבות בעשיית מלאכתן, ובהעדר עילה שבדין לקביעה כי קמו לפולשים או לבאים מכוחם זכויות... בטרם התעשתו הרשויות, וכך ארע רק ב-1998, נהנו המבקשים עשרות שנים ממקרקעי הציבור בחינם. מחדל הרשויות ואזלת ידן אינם צריכים להנציח מצב זה". בעניינינו, עומדת התובעת על זכותה כבעלת המקרקעין לידרוש מהנתבעים לסלק את חלקו של המבנה שניבנה תוך פלישה למקרקעין שבבעלותה ולהחזיר אותם לקדמותם.

...

גם הטענות להתנכלות לנתבע 3 בשל היותו יעד של המשטרה נטענו בעלמא ולפיכך הן נדחות.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעים ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪.