עוד הציגה התובעת, מכתב התראה ממחלקת הפיקוח בעירית עכו שנשלח אל המנוח בתאריך 23.11.78 ובו התראה על כך שבנה ללא רשיון צריף אסבסט המשמש בית מלאכה לתיקון אופניים, ובאותה התראה נידרש להרוס את הצריף (ת/12).
על פי תנאי המיכרז, החלקה נמכרה, במצבה כפי שהיה באותה עת, היינו, כשעליה ניצבת הדירה נשוא התביעה ששיטחה היה כבר אז 169 מ"ר.
אמנם, בטבלה צוינה העובדה שעל פי החוזה המוגן שטח הדירה 108 מ"ר בלבד, אולם בשומת ברעם, שעל בסיסה הוערכו דמי הפינוי לדיירים המוגנים אשר היוו גורם בעל משקל בקביעת שווי השוק של החלקה, נעשה החישוב על בסיס שטח דירה של 149.38 מ"ר ובהערות נכתב ששטח המחסנים והצמדות הקרקע אינו נילקח בחשבון.
מכל מקום, אף אם היה עולה בידי התובעת להוכיח כי הדירה אמנם הורחבה על ידי מישפחת ג'אויש, בין השנים 1968 למועד בו נערך המיכרז, בדצמבר 1998, לא היה בכך כדי לתמוך בטענת התובעת בדבר הפרת ההסכם על ידי הנתבעים או המנוח לפניהם, שכן התובעת רכשה את זכויותיה מעמידר, כפי שהן, בכפוף לזכויותיהם של הדיירים המוגנים, כפי שהובהר היטב בתנאי המיכרז, והפכה לחליפתה של עמידר.
...
לפיכך, בהעדר כל טענה אחרת או ראיה המצדיקה חלוקה אחרת, אני קובעת כי כל אחד מהנתבעים 1,3 ו- 4 זכאי ל- 1/3 מהפיצוי שנפסק.
אני קובעת כי התובעת תישא בשכר טרחת בא כוח הנתבעים בסכום כולל של 40,000₪.
לאור האמור, אני מקבלת את תביעת הפינוי ומורה כדלקמן:
הנתבעים יפנו את הדירה והחצר מסביב לה מכל אדם וחפץ, וימסרו את החזקה בה לתובעת לא יאוחר מיום 15.7.16 ובלבד שבמועד זה יתקיימו שני התנאים הבאים:
התובעת תשלם לנתבעים, באמצעות בא כוחם, את סכום הפיצוי בצירוף שכר הטרחה, בסכום כולל של 777,000 ₪, ויהיה בידי התובעת היתר בניה תקף ביחס לחלקה.
