התובע אמנם נתן הסכמתו לשינוי המבוקש, אולם הסכם המכולת קבע, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי "בתקופת ההסכם בלבד תהא מטרת השכירות מכולת בלבד. עם תום תקופת ההסכם יחזור המצב לקדמותו ותחול מטרת השכירות המקורית המופיעה בחוזה המוגן שבין בעלי הבית לדייר המוגן". בכך גילה התובע דעתו כי הוא עומד על השבת החנות המאוחדת למטרתה המקורית בתום תקופת הסכם המכולת.
סיכום ביניים: קמה עילה לפינוי הנתבעים מהמושכר, בשל שינוי מטרת השכירות ואי ביצוע תשלומי השכירות במועדם.
בעיניין יניב צוין כי "סעיף 75(4) לחוק הגנת הדייר קובע שחלקו של דייר מוגן היוצא מן הדירה לאחר שהחזיק בה למעלה מחמש שנים הוא 60% מדמי המפתח. ברי כי סעיף זה אינו חל ישירות במקרה בו הדייר פונה מדירתו, שכן הוא מתייחס ל"דייר יוצא" המוגדר בסעיף 1 לחוק כ"דייר המפנה מושכר שלא על פי פסק דין של פינוי", ואילו בעניינינו מדובר בפנוי על פי פסק דין.
...
בכל הקשור לשינוי במטרת השכירות, שוכנעתי כי המנוח הפגין כלפי הנתבעים גמישות בעניין זה. התובע ידע על אודות השינוי במטרת השכירות במשך שנים, אולם הוא לא פעל למיצוי זכויותיו לאורך אותן שנים.
פינוי ייעשה כנגד תשלום פיצוי שישלמו התובעים לנתבעים כסעד מן הצדק הפוך.
המזכירות מתבקשת לשלוח את פסק-הדין החלקי אל ב"כ הצדדים וכן אל המומחה מר טובי גרש (אל המומחה יש לשלוח גם את החלטתי מיום 12.10.2020; יש לוודא עמו את קבלת התיעוד ולערוך תרשומת).
