פינוי דייר מוגן בגלל שיפוצים נדרשים

השמוש לא פסק לאחר הגשת התביעה אלא תכולת המושכר פונתה לצורך שיפוצו וזאת על-פי דרישת רוכשי השליטה החדשים בנתבעת.

פינוי המושכר כשלעצמו באוגוסט 2001 אינו מעיד בנסיבות אלו כי נעשה לצורך שיפוץ, ודאי שאינו מעיד על חזרתה של הנתבעת לפעילות עסקית במושכר.

הנזק היחיד שניתן לראות ואשר ייגרם לנתבעת אם תפונה הנו הפסד הכספים בהם הייתה יכולה לזכות לו מימשה או מכרה את זכות הדיירות המוגנת שלה לתובעת או לצד ג'.

...

בעניין קוטלר מצא בית-המשפט כי הדיירים שנטשו את בית העסק נקבו מועד מדויק לחזרתם ארצה ולמושכר, צד ג' שניהלה עד אז את עסקיה במושכר עזבה אותו ובמושכר הושקעו כספים רבים.

סוף דבר 44.

אני מורה על פינויה וסלוק ידה של הנתבעת מהמושכר.

לטענת התובע, המקובלת עלינו, הוא פנה לבעל הבית בסמוך לאחר הופעת הסדקים בקירות ובתקרה ודרש ממנו להשתתף בשיפוץ שנדרש בדירה, או לחלופין לשלם לו דמי מפתח תמורת ויתור על זכויותיו כדייר מוגן, אך בעל בית סירב לשתי ההצעות.

הואיל וזכויות התובע בדירה הן של דייר מוגן, אין הוא יכול להפיק ממנה ריווח כלשהי שכן על פי חוק הגנת הדייר השכרת נכס שמוחזק על ידי דייר מוגן יוצרת עילת פינוי.

...

לטענת התובע, המקובלת עלינו, הוא פנה לבעל הבית בסמוך לאחר הופעת הסדקים בקירות ובתקרה ודרש ממנו להישתתף בשפוץ שנידרש בדירה, או לחלופין לשלם לו דמי מפתח תמורת ויתור על זכויותיו כדייר מוגן, אך בעל בית סרב לשתי ההצעות.

כמו כן, מקובלת עליי טענת התובע כי חוות הדעת אינה עומדת בהנחיית סעיף 5.11 לתקן 1.0 בדבר רמת הפירוט של תחשיב השומה, פירוט אשר יש לכלול בשומה או לצרף אליה.

בנסיבות אלה מקובלת עליי טענת התובע כי הנתבע לא יכל לבסס את שיעור ההכנסה הרעיונית אותו ייחס לתובע בגין זכויותיו בדירה על חוות דעתו של מר רודיטי.

סוף דבר 24.

פתח דבר בפניי תביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבע שהוא דייר מוגן, במרכזה דרישה לתשלום דמי שכירות ודמי ועד בית בסך כולל של 8,554 ₪, וכן דרישה לסילוק יד ולפינוי המושכר – דירת מגורים בת 2 חדרים המצויה ברחוב בן עטר 6 תל אביב, וידועה כגוש 7084, חלקה 59 (להלן: "המושכר" או "הנכס").

עוד צוין, כי התשלום בסך 750 ₪ בגין השפוץ שבוצע בשנת 2011 טרם שולם, ויש להורות לנתבע לשלם גם את רכיב זה. לטענת התובעת, כל אחת מההפרות המוצגות בכתב תביעתה הן הפרות יסודיות ומהותיות של הסכם השכירות ופסק הדין, וכפועל יוצא מכך מהוה עילה לפינוי בהתאם לסעיף 131 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשנ"ב – 1972 (להלן: "החוק"), כך שיש להורות לנתבע לפנות לאלתר את הנכס ולפרוע את חובו.

...

סיכומו של דבר, מהתמונה שנפרשה בפניי עולה כי לא קיימות הפרות יסודיות אשר מקימות לתובעת זכות לביטול הסכם השכירות ולפינויו של הנתבע מהנכס.

ראו בהקשר זה דבריו של כב' בית המשפט העליון ברע"א 1406/10 ‏מודרן בילדינגס הולדינגס (חברה זרה) נ' יהודה לנקרי, במסגרת הערעור שנדחה על פסק דין לנקרי שהוצג מעלה : "אכן, המדיניות השיפוטית שמצאה ביטוי לא אחת בפסיקתנו...רואה את הדיור המוגן כתופעה מעידן אחר. ובודאי כך משהפכה זכות הקניין חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, שעל כן יש לראות את מוסד הגנת הדייר במשקפיים מסייגות (אמנם בהבחנה מסוימת בין מי ששילם דמי מפתח או בא מכוחו, למי שזכה בהגנת הדייר מכוח נסיבות היסטוריות ללא תשלום דמי מפתח). ואולם, כל עוד חוק הגנת הדייר עלי ספר החוקים הוראותיו מחייבות, וגם ההגנה מן הצדק לא פסה. " סוף דבר התביעה נדחית.

באשר להוצאות המשפט, לאחר שבחנתי את התנהלות הצדדים במסגרת ההליך, בשים לב לתוצאות ההליך ולהתנהלותה של התובעת אשר הולידה ככל הנראה את המחלוקת מושא ההליך, מצאתי לנכון להורות לתובעת לשלם לנתבע הוצאות בסך כולל של 5,000 ₪ .

לטענת התובע, המקובלת עלינו, הוא פנה לבעל הבית בסמוך לאחר הופעת הסדקים בקירות ובתקרה ודרש ממנו להישתתף בשפוץ שנידרש בדירה, או לחלופין לשלם לו דמי מפתח תמורת ויתור על זכויותיו כדייר מוגן, אך בעל בית סרב לשתי ההצעות.

הואיל וזכויות התובע בדירה הן של דייר מוגן, אין הוא יכול להפיק ממנה ריווח כלשהיא שכן על פי חוק הגנת הדייר השכרת נכס שמוחזק על ידי דייר מוגן יוצרת עילת פינוי.

...

לטענת התובע, המקובלת עלינו, הוא פנה לבעל הבית בסמוך לאחר הופעת הסדקים בקירות ובתקרה ודרש ממנו להשתתף בשיפוץ שנדרש בדירה, או לחלופין לשלם לו דמי מפתח תמורת ויתור על זכויותיו כדייר מוגן, אך בעל בית סירב לשתי ההצעות.

כמו כן, מקובלת עליי טענת התובע כי חוות הדעת אינה עומדת בהנחיית סעיף 5.11 לתקן 1.0 בדבר רמת הפירוט של תחשיב השומה, פירוט אשר יש לכלול בשומה או לצרף אליה.

בנסיבות אלה מקובלת עליי טענת התובע כי הנתבע לא יכל לבסס את שיעור ההכנסה הרעיונית אותו ייחס לתובע בגין זכויותיו בדירה על חוות דעתו של מר רודיטי.

סוף דבר בית הדין קובע כי זכויות התובע בדירה ברחוב פתחיה 11 בירושלים הן בגדר "נכס" לעניין סעיף 9(ג) לחוק הבטחת הכנסה.

בפני תביעה לפינוי דיירת מוגנת ממושכר, מחמת אי קיום תנאי מתנאי השכירות בהתאם לסעיף 131 (2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"); תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים נוכח בניה במושכר; ותביעה שכנגד לחיוב הנתבעות בהוצאות שפוץ להן נדרשה התובעת.

כך לאחר שהנתבעת, מעבר לחוות דעתו של המהנדס סידאוי, לא הביאה כל ראיה להוכחת הוצאותיה בגין השיפוצים הנטענים ו/או מועדם.

...

על רקע האמור הוגשה התביעה שבפניי לפינוי הנתבעת מהמושכר מחמת הפרת הסכם שכירות.

יצוין כי מקובלת עלי בעניין זה עדותה של הנתבעת לפיה פתחה פתח בתקרת המושכר לצורך עריכת תיקונים ושיפוצים בגג הבניין.

סוף דבר על הנתבעת לפנות המושכר נשוא התובענה – דירה בקומה השנייה, בבניין ברח' מגן אברהם 2 ביפו, הידועה כחלק מחלקת משנה 22/11 בגוש 7081 – מכל אדם וחפץ השייך לה, ולמסור החזקה במושכר לידי התובעות וזאת, בשים לב לפרק הזמן שחלף ואשר היה בו כדי לאפשר ראשית היערכות, בתוך 3 חודשים החל מהיום.

התביעה שכנגד – נדחית.