פינוי דייר בגין אי תשלום שכר דירה

בסעיף 4.1 לנוהל משרד הבינוי והשיכון 08/19 "הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים" (18.8.2015) ("נוהל ההסדרה") נקבע: "לא ייחתם חוזה עם הדייר הממשיך אם נמצאה הפרה יסודית של החוזה"; ובסעיף 4.1 לנוהל נקבע: "אם ההפרה היסודית היא בגלל אי תשלום שכר דירה, תתן החברה לדיור צבורי ארכה של 3 חודשים להסדיר עניין זה. לא עמד הדייר הממשיך בהסדר, תפעל החברה לפינויו... בכל מקרה לא ייחתם חוזה שכירות ללא תשלום החוב או ביצוע הסדר החוב". סעיף 4 לחוק זכויות הדייר בדיור הצבורי קובע אף הוא כי הוראות חוק המקנות זכות לדייר ממשיך לא יחולו אם חוזה השכירות הופר הפרה יסודית, אלא אם כן תוקנה ההפרה תוך זמן סביר.

...

סיכומו של דבר: לא בוססה אכיפה בררנית בעניינו של הנתבע בהשוואה לאחרים.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת כדלקמן: ניתן בזאת צו המורה לנתבע לפנות את הדירה ברחוב ברלב 113/3 בתל אביב הידועה כחלקה 12 בגוש 7243 ולהשיב את ההחזקה בה לתובעת כשהיא ריקה מכל אדם וחפץ.

הנתבע ישלם לתובעת סך של 160,040 ש"ח. הנתבע יישא בשכר טרחת בא כוח התובעת בסך של 20,000 ש"ח. הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו ריבית פיגורים לפי סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

אני קובעת איפוא כי מתקיימת בעניינינו עילת פינוי מכוח סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר, בגין אי תשלום קבוע וממושך של דמי שכירות מוגנת על ידי הנתבע עבור החנות בחזית.

בסעיף 9 למכתב ההתראה צוין כי "המושכרים עומדים ריקים מזה כשנה, לאחר שדייר המשנה פונה כחוק על ידך וע"י מרשתי, עקב אי תשלום שכר דירה השוטף החל עליו ובגין הפרות נוספות של הסכם שכירות המשנה". בסעיף 14 למכתב ההתראה צוין כי "להסרת ספק, שבה ומודיעה לך בזה מרשתי כי הסכמתה להשכרת המושכר בהשכרת משנה מבוטלת בזה". ממכתב ההתראה עולה איפוא כי התובעת איננה מקבלת דמי שכירות מוגנת או דמי שכירות משנה, וכי היא מבטלת את הסכמתה להשכרת הנכסים בשכירות משנה.

...

מנגד, טוען הנתבע כי יש לדחות את התביעה על הסף ולחייב את התובעת בהוצאותיו, בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ. הנתבע מוסיף וטוען כדלקמן; דין התביעה להידחות מחמת התיישנות; טענת התובעת כי הנתבע הפסיק לשלם דמי שכירות משנת 2002 התיישנה, וכך גם טענות התובעת באשר להפרות הסכמי השכירות העולות כדי עילות פינוי.

סוף דבר לנתבע זכויות מוגנות בנכסים.

בקשת התובעת בדבר צו למתן חשבונות – נדחית.

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ש"ח. סכום זה ישולם בתוך 45 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

נטען, כי התובע הגיש את התביעה דנן על מנת להיתחמק מפניות הנתבעת אליו להתפנות מהמושכר עקב אי תשלום שכר דירה, וכן בגין טענות למיטרד לרעש לשכנים.

"תביעה לפינוי מושכר" מוגדרת בתקנה 6 לתקנות סדר הדין האזרחי כ- "תביעה לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב- 1972, חל עליו". בתקנות סדר הדין האזרחי לא נקבע, כי תביעה כאמור תוגש רק על ידי המשכיר.

...

אין בידי לקבל טענות אלו.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי דין התביעה להתקבל.

אני מורה לנתבעת לפנות את המושכר, ברחוב העורב 12 במרכז חבר, ובכלל זאת את הקרוואן נשוא התביעה, ולהחזיר את החזקה במושכר או בכל חלק ממנו, במשך כל תקופת השכירות, בהתאם להסכם השכירות, וכל עוד הסכם השכירות עומד בתוקפו, לידי התובע כשהוא פנוי מכל חפץ או אדם השייכים לנתבעת וזאת בתוך 30 יום מהיום.

תביעה לפינוי דייר מוגן מדירת מגורים, בלווי תביעה כספית לתשלום דמי שכירות בסך 11,380 ₪.

טענות הצדדים טענות התובע לטענת התובע, התביעה הוגשה בשל אי תשלום דמי שכירות בין השנים 2011-2017 המסתכמים בסך של 11,380 ₪, בשל ביצוע בניה בתי חוקית (סגירת מרפסת ללא הסכמת התובע וללא היתר כדין) וגרימת נזקים לדירה ולדירות אחרות בבניין (חלקן בבעלות התובע).

מנגד, דוקא לתובע אין כל תעוד לפיו פנה אל הנתבע בטענה כי הוא אינו משלם שכר דירה ואף לטענתו המתין 6 שנים להגשת התביעה.

...

כך או אחרת, מצאתי, כאמור, שדינה של התביעה להידחות ועל כן לא מצאתי צורך להכריע בשאלה זו. שנית, מעדויות הצדדים והתנהלותם אכן התרשמתי כי התובע מבקש "למצוא" עילה על מנת לפנות את הנתבע מהדירה, יותר מאשר שהוא מוטרד מהפרות כאלה ואחרות של הסכם השכירות להן הוא טוען.

בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי התובע לא הוכיח במידה מספקת את טענתו לפיה הנתבע לא שילם לו את דמי השכירות, בשנים המדוברות, כפי שנטען.

לפיכך התביעה נדחית.

בהתאם לכך, בחודש אוגוסט 2016 פינתה הדיירת של התובע את הדירה ובתחילת חודש ספטמבר 2016 מסר התובע את מפתחות הדירה לנתבעות.

התובע עותר בתביעה דנא, אותה הגיש ביום 29.9.21, לחייב את הנתבעות בפצוי סטאטוטורי לפי חוק המכר דירות בסכום של 183,400 ₪, לפי שכר דירה ראוי של 6,500 ₪, כפול המכפלות המתאימות בחוק ועבור איחור של 32 חודשים (לתקופה 1.9.18 עד 3.5.21) וזאת לאחר הפחתת 89,600 ₪ ששלמו הנתבעות כהשתתפות בשכר דירה בתקופת האיחור (2,800 ₪ לחודש כפול 32 חודשים).

כן טענו הן כי התובע מוגבל לפצוי המוסכם בהסכם בסך $20 ליום וכי כך או אחרת, לא היה כל איחור במסירת הדירה שמזכה לפי ההסכם בפצוי כלשהוא וזאת משנדחה מועד המסירה כדין לפי ההסכם לתקופה מיצטברת של לפחות 744 ימים (219 עקב רשות העתיקות, 330 עקב הקורונה, 45 עקב שינויים שביצע התובע בדירה ו-150 ימים עקב אי קידום הליך הרשוי על ידי עריית ת"א).

הנתבעת מפנה למסמך שנחתם עם התובע ביום 15.9.16, אשר מציין כי יקבל הישתתפות בשכר דירה בשל פינויו את הדירה, החל מיום 15.9.16 וזאת לפנים משורת הדין, אולם התקופה למסירת הדירות החדשות תחושב למן מתן הודעה כי כלל בעלי הדירות פינו את דירותיהם (ס' 3 למסמך הנ"ל).

ראה הסעיפים הנ"ל, שלא מסייגים את תחולת סעיף 10 על הפצוי לפי סעיף 14 וראה סעיף 14 עצמו, הקובע פיצוי עד מועד המסירה, שמוגדר בסעיף 10.1 כ-24 חודשים ממועד מסירת הדירות הישנות לנתבעות ובכפוף לתנאים המתלים שקבועים בסעיף הנ"ל. לפיכך, אם נגרמו עיכובים בבנייה שחל עליהם סעיף 10.4, יכולות היו הנתבעות לטעון כי בתקופת העיכובים הנ"ל, אין לשלם את ההישתתפות בדמי שכירות המגיעה לפי סעיף 14.

...

כן תשלמנה הנתבעות לתובע 5,000 ₪ בגין נזק לא ממוני.

בנסיבות, תשלמנה הנתבעות לתובע 45% מסכומי אגרות המשפט ששילם, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרות לגזברות ועד התשלום בפועל.

כן תשלמנה הנתבעות לתובע שכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪ וזאת בהתחשב בתוצאה ובמשך ההליכים והיקפם.