יש לציין שפינוי בית כנסת שניבנה בשטח פרטי אינו דבר זר גם לעולמה של ההלכה, ונידון במספר תשובות הלכתיות (ר' שו"ת הרמ"ז, סימנים לז-מו (מחכמי איטליה, המאה ה17); פסקי דין – ירושלים, דיני ממונות ובירורי יוחסין, חלק יב, ע' קלא; תחומין כב (תשס"ב), הרב רצון ערוסי, עמ' 45-49).
כל אחד מהשותפים רשאי להגן על זכות החזקה והבעלות שלו:
"פעולות הדרושות לאחזקה תקינה של הנכס, ולניהולו, מותרות לכל שותף בנפרד, רק בנסיבות מיוחדות שבהן היו הפעולות הנדרשות דחופות ובלתי צפויות... שונה הדבר לעניין פעולות למניעת נזק והגנה על הבעלות או ההחזקה. פעולות אלה מותרות לכל בעל משותף בנפרד, בלא שהחוק סייג זאת במפורש למסיבות שבהן נוצרה דחיפות והפתעה. הטעם לכך הוא שמניעת נזק והגנה על הבעלות ועל ההחזקה יש בהם, בדרך כלל, מטבע הדברים, יסוד של דחיפות. ועוד, מכיוון שלבעל משותף זכות להגן על המנה שלו בנכס המשותף יש לאפשר לו לפעול להגנת הנכס כולו כי רק בדרך זו יכול הוא לפעול להגנת חלקו שלו בנכס. וכן, פעולות להגנת הנכס שינקוט אחד הבעלים המשותפים, יהיו, ברובם של המקרים, גם מעניינם של הבעלים האחרים... הסעיף אומר, למעשה, כי אם על פי הדין הכללי רשאים הבעלים, דרך משל, להגיש תביעה בגין הסגת גבול בנכס המשותף, כי אז נתונה זכות זו לכל אחד מן הבעלים המשותפים, בנפרד, בנסיבות המתוארות בסעיף." (יהושע ויסמן "דיני קניין - בעלות ושתוף" (תשנ"ז-1997) בעמ' 250-249)
בנסיבות אלה, אני סבורה שלתובע זכות לתבוע את פינוי הנתבעת מהמקרקעין, אף אם בעלותו היא במושאע בכל המיגרש, ואין הסכם המקצה לו את המבנה דוקא.
...
לפיכך, אני מקבלת את טענת הנתבעת לגבי ההמשכיות בין שני הגופים האמורים, ולשניהם אתייחס להלן כאל "הנתבעת".
החלקה כולה, והבית שבנוי עליה הייתה בבעלות בני משפחת נמרי.
לסיכום
התובע הינו הבעלים הרשום של 1/7 מהזכויות במקרקעין.
מכל מקום, כאמור לעיל, אני סבורה שהחובה לפצות את הנתבעת מעוגנת בדין.
בשים לב לעובדה שהנתבעת מחזיקה במקרקעין עשרות שנים, ולעובדה שטרם ניתן היתר לתוספת בניה על גבי המבנה, ככל שלא יגיעו הצדדים להסכמה אחרת, אני מורה שעל הנתבעת לפנות את המקרקעין בתוך 6 חודשים מיום שיינתן היתר כאמור, מיום שיימכרו לאחר או בתוך 3 שנים מהיום, לפי המוקדם מביניהם.
