הגב' שוורץ הוסיפה, כי החלטת הממונה, שהתקבלה ביום 03.10.20107 ואשר התירה את פיטוריה בעוד שאסרה את פיטוריהן של ה"ה בן צור ושיף-שליים, ניתנה על בסיס אותו מסד עובדתי ולכן היא בלתי סבירה, במיוחד על רקע העובדה שהחלטתה הסתמכה על דו"ח רואה חשבון שניתן כ- 3 חודשים לאחר מכירת הפעילות ומבלי שהוצגה כל אסמכתא באשר לצורך בסגירת מחלקת משאבי אנוש בחברה הרוכשת.
ביום 14.06.17, טרם העברת נכסי החברה לרוכשת, מסר בעל התפקיד, בידיעת ובהסכמת ב"כ העובדים, מכתבי פיטורים לכל עובדי החברה וסיים את העסקתם.
בפני הממונה הוצגו ראיות בנוגע לסגירת מחלקת משאבי אנוש, ולמעשה, הצדדים לא חלוקים בעיניין זה. מחלקה זו אכן חדלה להתקיים לאור הירידה המשמעותית בהקף כוח האדם ולאור ההחלטה הניהולית לפנות למיקור חוץ בעניינים שקודם לכן היו בתחום אחריותה של המחלקה הנ"ל ושל הגב' שוורץ שעמדה בראשה.
...
(6) לסיכום, טענה המערערת כי לא היה בסמכותה של הממונה לחייב אותה בהמשך העסקת ה"ה בן צור ושיף-שליים.
עמדת המדינה
המדינה טענה, כי דין 2 הערעורים להידחות, וזאת מן הנימוקים הבאים:
על"ח 30114-11-17 (הגב' שוורץ)
הממונה לא התעלמה מהוראות הסכם המכר, אלא התייחסה אליו מפורשות, וקבעה כי לשון 5.2 להסכם אינה חד משמעית, שכן זה הוא נוסחו:
"The Buyer undertakes to continue to employ employees if the company… "
מכאן עולה, שהחברה הרוכשת התחייבה, כך על פי לשון ההסכם, להעסיק עובדים ולא את כל העובדים (all employees).
יחד עם זאת, כמצוות חוק עבודת נשים, נעשתה פנייה לממונה על חוק עבודת נשים ביחס לכל אותן עובדות שחסו תחת הגנת החוק הנ"ל. אין בידי לקבל את טענת המערערת, לפיה החלטת הממונה להמשיך ולהעסיק את 2 העובדות נתקבלה בחוסר סמכות, ולהלן נימוקיי.
אחרית דבר
לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי החלטות הממונה בכל אחד מ-2 התיקים נגועה בחוסר סבירות, או כי אינה מידתית או כי התקבלה בניגוד לכללי מנהל תקין, באופן המצדיק את התערבותו של בית הדין.
שני הערעורים נדחים אפוא ובנסיבות העניין, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.