נציין כי הטענה להעדר סמכות עניינית נטענה על בסיס סעיף 93א לפקודת המישטרה הקובע כי:
"תובענה הבאה להיתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו לעניין מינויו של קצין מישטרה בכיר, קביעת שוטר לתפקיד, העברתו מתפקיד לתפקיד או ממקום למקום בתפקיד, העלאתו בדרגה או הורדתו מדרגתו, השעייתו מתפקידו, פיטוריו מן החיל, הארכת שרותו מחמת שעת חרום, עסוקו בעבודה מחוץ לתפקידיו במסגרת המישטרה, או שיחרורו מן השרות – לא תיחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד לעניין סעיף 24 לחוק בתי הדין לעבודה, תשכ"ט-1969."
ביום 1.8.16 ניתן פסק הדין בתביעתו של המערער, אשר דחה את תביעת המערער לקבלת מענק פרישה וקיצבת פרישה, וקבל את תביעתו להעמידו בפני ועדה רפואית משטרתית.
בית הדין האיזורי נעתר לבקשה זו תוך שדחה את טענת המשיבה בדבר העדר סמכותו העניינית להדרש לסעד זה.
בית הדין האיזורי קבע כי מהלך של פרישה מטעמים רפואיים חלף פיטורי אי התאמה אינו מצוי בסמכות בית הדין לעבודה, וכלשונו (סעיף 55 לפסק הדין):
"אילו חלק זה של התביעה, היה עוסק בתקיפת שיקול דעתו של המפכ"ל בהחלטתו שלא להתיר את פיטורי התובע מחמת מצב בריאות לקוי, ניתן היה לקבוע על פניו כי מדובר בנושא שאינו מסור לסמכותו של בית דין זה.
נזכיר עוד, כי בעניינינו כאמור המפכ"ל הורה ביום 12.9.12 על פיטורי התובע מטעמי אי התאמה, והתובע לא ביקש במסגרת ההליך שבנידון לשנות החלטה זו, אלא עתר כנגד עצם הסרוב לאפשר לו מלכתחילה לעמוד בכלל לפני ור"ם.
משאלו הם פני הדברים, אנו סבורים ששאלת עצם זכאותו של התובע לעמוד לפני ור"ם היא בפני עצמה, איננה נכללת בגדר העניינים שבסעיף 93א(א) לפקודת המישטרה, ולא הוצאה מתחום סמכותנו העניינית לידון בה".
...
יחד עם זאת, התביעה לסעד חלופי, העמדתו לפני ועדה רפואית משטרתית (להלן: ועדה רפואית משטרתית או ור"מ), התקבלה כאמור בסעיף 76 לפסק הדין בו נאמר כך:
"אי לכך אנו מורים כי על הנתבעת להעמיד את התובע לפני ור"מ, על מנת שתבחן את מצבו הרפואי, בהתאם למסמכים הרפואיים שצורפו לבקשתו מיום 22/5/12 ועל פי מצבו הבריאותי נכון לאותו מועד, ותקבל החלטה בהתאם לסמכותה לפי פקודה 08.01.03 לפקודות מטא"ר, על תת סעיפיה.
וכך נאמר:
"לסיום, ברצוני להקדיש מילים ספורות לסעד שניתן על ידי בית המשפט המחוזי. כזכור, מצא בית המשפט כי אין לו סמכות לדון בהליך ועל כן הורה, מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, כי העניין יועבר לבית המשפט הגבוה לצדק. העברה כזו של תובענה, בוודאי זו המוגשת על דרך כתב תביעה, עשויה ליצור בעיות מבעיות שונות. אציין אחת: כתב תביעה המוגש לבית משפט בהליך אזרחי רגיל אינו נתמך בתצהיר. לעומת זאת, עתירה לבג"ץ חייבת להיות מלווה בתצהיר (תקנה 4 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984). על כן, אם מועברת התובענה ממילא יהיה צורך בתיקונים ובהתאמות על מנת לקיים את הדרישות הדיוניות הנוגעות לעתירה. כך אומנם עשתה המבקשת משצרפה לבקשה דנא בקשה להפוך את התובענה לעתירה. נראה על כן, כי שעה שבית משפט מחליט כי עניין שהובא בפניו אינו בסמכותו אלא בסמכות בית המשפט הגבוה לצדק, עדיף שיסלק את התובענה על הסף ולא יורה על העברתה. הכלל שבסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט הוא שעל בית המשפט להעביר העניין, אך אין מדובר בחובה שאין לסטות ממנה (זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), 1995), עמ' 89)...."
ברוח זו נאמר בעע"מ 6848/10 איתן ארז נ' עיריית גבעתיים, שם נמנע בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים להעביר עתירה מינהלית לערכאה אחרת מוסמכת, וערעור שהוגש על כך נדחה.
וכך נאמר (ההדגשה שלנו):
"לסיכום נקודה זו, בענייננו נמנעו המערערים מלהתייחס "בזמן אמת" לשאלת סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה אותה הגישו וכן נמנעו מלבקש כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות המוקנית לו לפי סעיף 79 (א) ויעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך.
נציין כי משלא התגבשה הסכמה בין הצדדים בנושא זה ממילא גם לא גובש הסדר דיוני מחייב בין הצדדים בנושא זה.
סוף דבר – ערעורו של המערער נדחה, ואילו ערעורה של המדינה מתקבל, במובן זה שהתובענה להעמדת המערער בפני ועדה רפואית משטרתית נמחקת על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית.
