פיטורים לאחר 11 חודשי עבודה במהלך חופשת מחלה הם לא חוקיים

התובע טען שהנתבעת לא שילמה לו פצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי עריכת שימוע, פיצוי בגין אי הפרשות פנסיה, פיצוי בגין אי הפרשות לקרן הישתלמות, פדיון חופשה, פיצוי בגין איפוס ימי מחלה, השבת נכויים לא חוקיים משכר העבודה וכן פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד.

כאשר סך התגמולים בלבד (חלק מעסיק) עומדים על 19,253 ₪ ובנכוי הסכום הצבור בקופת הפנסיה (6,376 ₪), עתר התובע לתשלום הפרישי הפרשות לפנסיה בסך של 12,877 ₪; פיצוי בגין הפרשות לקרן הישתלמות – על פי צו ההרחבה בענף התובלה הנתבעת נותרה חייבת לו הפרשות לקרן הישתלמות לאחר 11.5 חודשי העסקה ועד למועד פיטוריו.

התובע סיים העסקתו בחודש 6/18 בשל מחלה (סעיף 3 בתצהירו וכן סעיף 1.1.1 בסיכומי הנתבעת), התובע לא הוכיח בזמן אמת ואף לא בדיעבד כי שהה בהעדרות מחמת תאונת עבודה.

גרסת התובע לפיה, מחד גיסא חשב שהוא ממשיך לעבוד ומאידך גיסא ובאופן תמוה לא ביקש לשלם לו את 47 ימי המחלה שהיו צבורים לזכותו במסגרת תלוש שכר לחודש 6/18 – נתון המטיל ספק בדבר אמינות טענות התובע בעיניין זה. סעיף 2(9) לחוק פצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 קובע כי "יראו רציפות בעבודה אפילו חלה בה הפסקה מחמת הפסקה ארעית ללא נתוק יחסי עבודה או הפסקה תוך נתוק יחסי עבודה שאינה עולה על שישה חודשים" (ההדגשה אינה במקור- צ"פ).

הנתבעת לא הדגימה ולא הסבירה כיצד מחושבת הפרמיה בגין הרווחים ועל איזה רווחים מדובר (וראו לעניין זה גם סעיף 11 בסיכומי התובע).

התובע לא הוכיח כי מסר, בזמן אמת את האישורים אותם צירף לסיכומיו מאת הרופא התעסוקתי, שגם הם לא מכסים את כל תקופת העדרותו.

...

לכן, דין טענת הקיזוז – להידחות.

סוף דבר על הנתבעת לשלם לתובע בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין: הפרשות לפיצויים – 12,007.8 ₪ בקיזוז הכספים שהופרשו לקופת הפיצויים ע"ש התובע; הפרשות לפנסיה (חלק מעסיק) – 12,735.18 ₪ בקיזוז הכספים שהופרשו לקופת הפנסיה (חלק מעסיק) ע"ש התובע; פדיון חופשה – 5591.04 ₪; הפרשי הבראה – 1,285 ₪; השבת ניכויים משכר העבודה בגין פנסיה (חלק עובד) בתקופה השנייה – 2,548 ₪ לסכומים האמורים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העסקת התובע בחודש 8/20 ועד למועד התשלום בפועל.

בשים לב לסכום הנתבע, לעומת הסכום שפסקנו החלטנו לחייב את הנתבעת בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪ בלבד שעליה לשלם בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

אולם אין בחתימת התובעות על ההסכם בשנת 2018 כדי להפחית מהעובדה כי הנתבעת לא עמדה בתנאי החוק ליתן בידיהן הודעה עם תחילת עבודתן.

עוד טענה הנתבעת כי שעה שהוסכם שהתובעות תעברנה סך של 3 ₪ לשעה בעבור הבראה וחופשה, וכאשר הן עבדו במתכונת זו במשך כשנה וחצי ללא כל טענה, עמדה היא בהוראות הדין ואין היא חייבת בהשבת הכספים או תשלום נוסף בגין זכוית אלה.

אשר לפצויי הפיטורים, משלא נסתרה טענת התובעת כי פוטרה לאחר חלוף 11 חודשים ומשלא הובהר מדוע הנתבעת בחרה לפטרה דוקא בסמוך לסיום שנת עבודתה הראשונה, יש לראות את הנתבעת כמי שבחרה לפטרה במועד זה על מנת להיתחמק מתשלום פיצויים.

מהעדויות עולה כי החל מחודש יוני 2019, הפחיתה התובעת את הקף עבודתה באופן ניכר, כך לא עבדה במשך 19 יום בחודש יוני ואילו בחודש יולי שיבצה עצמה למשמרת אחת בלבד שאליה לא הגיעה לטענתה בשל מחלה.

עיון בתלושי השכר שבו מצוינים כתובות המגורים של התובעות מעלה כי הן אינן גרות במרחק הליכה מהנתבעת וסביר להניח שהן נזקקו לתחבורה ציבורית על מנת להגיע לעבודתן ולראיה, הנתבעת עצמה טענה כי בסיום העבודה הוסעו לבתיהן במוניות על חשבונה.

...

בנסיבות אלה, טענת הקיזוז וההשבה – נדחית.

אחרית דבר על יסוד כל האמור הנתבעת תשלם לתובעות כדלקמן: לתובעת 1: פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 1,500 ₪ החזר ניכוי משכר בסך של 1,811 ₪.

תביעות התובעות לתשלום דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים והפרשות פנסיוניות – נדחות.

ביום 14/12/22, לאחר כשבועיים ממועד כניסתו לעבודה, נפגע המבקש בברך שמאל בזמן עבודתו, ויצא לחופשת מחלה.

ת. החוק לא משתמע לשתי פנים.

פסקה 25) היתייחס ביה"ד הארצי ביחס לשיקולים שיש לשקול בעת בחירה בין סעד אכיפת השבת עובד למקום עבודתו לבין סעד פיצויים: "...כפי שציינתי בפרשת צויזנר סעד האכיפה, הוא סעד שבשיקול דעת במסגרתו "בית הדין ייתן דעתו לסעד הראוי להנתן הנידרש בשים לב לנסיבות המייחדות את המקרה הספציפי, תוך שתעשה מלאכת האיזון והמידתיות. בין היתר, אך לא רק, יידרש בית הדין לבחינת מהותו של הפגם שנפל בהליך הפיטורים וחומרתו; סוג המשרה בה מדובר; השפעתו של הסעד שיינתן, אכיפה או פיצוי, על העובד, על ההקשר התעשייתי והתעסוקתי, תוך מתן משקל להיבטים החוקיים והחוקתיים, ככל שאף הם באים בגדר העניין; במקרה המתאים יבדוק בית דין האם נכון הוא לתקן עוול בעוול - ככל שעוול עשוי להגרם למי מהצדדים המעורבים בעיניין והנוגעים לו". אין להיתעלם מכך, כי ייתכנו מקרים חריגים בהם יורה בית הדין לעבודה על מתן סעד של השבה לעבודה, בשים לב לשיקולים עליהם הצביע חברי הנשיא אדלר בפסק הדין בעיניין בעיניין ענבר בדבריו אלה: "השבה לעבודה תעשה במקרים חריגים ובהיתחשב, בין היתר, בנסיבות הפיטורים, מאפייני מקום העבודה, יכולתם של העובד והמעסיק לשתף פעולה, משך התקופה שחלפה מיום הפיטורים, ואם השבת העובד למקום עבודתו תיפגע באורח קשה ביחסי העבודה התקינים במקום העבודה" (ההדגשה אינה במקור – י.ש).

בחקירתו (עמ' 2, ש' 28-29) נישאל המבקש האם הוציא אישור מחלה פקטבי לחודש מרץ והשיב: "לא. אז זה שאני יכול לחזור לעבודה זה לא אומר שאני בריא במאתיים אחוז, המשכתי לטפל בעצמי וברגל, בזמן שאני בבית העדפתי לטפל בעצמי". המשיבה העלתה בסיכומיה (ס' 20-22 לסיכומים).

...

טעם נוסף להיעדר בטלות הפיטורין מצאנו גם בהתנהלותו של המבקש עובר לפיטורין.

בנסיבות אלו, ובנוסף לכל האמור לעיל, נראה כי אכן קיימת בעיית אמון בין המבקשת למשיב באופן שמעלה ספק של ממש האם ניתן בשלב זה להחזירו לעבודה, תוך השבת האמון ביניהם.

לנוכח כל האמור - הבקשה נדחית.

לטענת התובעת, לאחר התאונה שבה לעבודה לאחר חופשת מחלה, אולם לא היה ביכולה לשמור על קצב העבודה כפי שהיה עובר לתאונה והממונים עליה הביעו חוסר שביעות רצון ומשכך התפטרה מעבודתה.

בעוד ששכרה הממוצע טרם התפטרותה מרשות שדות התעופה עמד על סך של כ-12,000 ₪, הרי ששכרה בחברת "לובינסקי" עמד על כ-15,978 ₪ לחודש עבודה מלא (שני הסכומים לאחר ניכוי מס בהיתחשב ב-7.25 נקודות זכות).

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי אין כל תימוכין ראייתיים לטענת התובעת לחוסר שביעות רצון הממונים עליה והיא לא פוטרה אלא התפטרה בחלוף שנה וחצי מקרות התאונה.

שלישית, התובעת המשיכה לעבוד במקום עבודתה, כאמור ברצף מיום התאונה עד שנה וחצי לאחר מכן, עת החליטה להתפטר מעבודתה.

...

לאחר בחינת טענות התובעת (שכאמור, לא נחקרה על תצהירה), יחד עם מכלול הראיות שהוצגו לפניי ואלו שלא הוצגו ובהתחשב בהשלכות הראייתיות של היות עדותה עדות בעל דין יחידה, באתי לכדי מסקנה כי שיעור נכותה התפקודי של התובעת נמוך משיעור הנכות הרפואית.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת שכ"ט עו"ד התובעת בשיעור של 13% בתוספת מס ערך מוסף ₪ והוצאות בסכום של 2,000 ש"ח ובסה"כ סכום של 15,252 ₪.

במקרה דנן טענות התובעת לא התקבלו במלואן וטיעוני הנתבעת היו ענייניות ולא דבק בהם חוסר תום לב. משכך, דין טענה זו להידחות.

התובע אף לא פוטר במהלך חופשת המחלה וגם לא מיד לאחריה אלא כחודש לאחר שובו לעבודה לאחר שנעדר עקב מחלה מיום 4.11.2018-29.11.2018.

התובע אף הצהיר בעיניין זה כי "...מאז שנת 2013 היו שיחות הבהרה מועטות. מדי פעם העליתי טענות על צורת העבודה והיחס אלי בעיקר הכעיס אותי שכל טעות שקרתה במחלקה הפילו עלי" (סעיף 11 לתצהיר התובע).

...

לא שוכנעתי כי הנתבעת לא מסרה לתובע, ביודעין, הודעה לעובד או כי המחלוקות בין הצדדים בהליך שלפנינו נגרמו מאי מסירת הודעה לעובד.

בשל האמור, תביעתו ברכיב זה – נדחית.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, פיצוי בגין פגמים שנפלו בהליך השימוע בסך 4,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.