פיטורים בשל אי-קיום עבודה על-ידי המעסיק

לרבנות הראשית ישנה סמכות להורות על פיטורי עובד ממערך הכשרות בשל אי קיום מצוות.

זאת, משיקולים אלה: אחדות בין העובדים וחיזוק כלל העובדים, כך שקבוצות העובדים "החזקות" מסייעות לקבוצות העובדים "היחלשות" להשיג תנאי עבודה הוגנים וטובים יותר; הגברת היציבות במקום העבודה, והפחתת סיכסוכי העבודה הנובעים מסכסוכי העבודה בין קבוצות עובדים שונות; ניהול יעיל יותר של המשא ומתן הקבוצי, כאשר המעסיק מנהל משא ומתן מול ארגון עובדים אחד; ייצוג העובדים על ידי ארגון עובדים אחד הרואה את "התמונה בכללותה". עם זאת, בית הדין הארצי עמד על כך שיש מקרים בהם יש להכיר בקבוצת עובדים כיחידת מקוח נפרדת, עת קיים לאותה קבוצת עובדים "אינטרס מיוחד" המצדיק זאת.

...

יתר על כן, מקובלת עלינו טענת המבקש ולפיה המסמך, כפי שהוגש, ללא צירוף של בקשות ההצטרפות, אינו יכול ללמד על הצטרפות שוחטים להסתדרות ועל כן אין בו כדי לסייע לבירור המחלוקות בתיק.

לטעמנו, צודקות המשיבות בכך שהמדובר בשונות סטנדרטית הקיימת בין סוגי עובדים שונים במקום עבודה אחד, שאין בה כדי להצדיק פיצולן של יחידות מקצועיות ליחידות מיקוח נפרדות.

סוף דבר – הבקשה להכרה בעובדי מערך הכשרות במילועוף (השוחטים והמשגיחים) כיחידת מיקוח נפרדת – נדחית.

כפועל יוצא מכך, נדחית גם הבקשה לקבוע כי המבקש הוא ארגון העובדים היציג ביחידת מיקוח זו. כמקובל בסכסוך קיבוצי, אין צו להוצאות.

רקע עובדתי בבית הדין האיזורי נדונה תביעת המערער כנגד מושב בקעות, בסכום כולל של 161,748 ₪, לקבלת תשלומים שונים מכוח יחסי העובדה לכאורה בין הצדדים, בכללם: הפרישי שכר מינימום; פיצוי בגין אי מסירת הודעה בדבר תנאי עבודה; פצויי פיטורין; תשלום חלף הודעה מוקדמת; דמי הבראה; ופצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 (אי מסירת תלושי שכר).

בנוסף, המערער טען כי הוא "מחזיק ברישיון עבודה מחודש 11.2009 ועד חודש 12.2009 ורישיון מחודש 11.2009 עד 31.5.2010" על שם מושב בקעות, באופן המהוה אינדיקאציה לקיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים "אשר מחזקת את גירסתו של התובע שאכן עבד בתקופה הנתבעת ". לטענת המערער, רישיונות אלו, אשר הונפקו על ידי קמ"ט תעסוקה ואשר הוצגו במסגרת כתב התביעה, מהוים "ראשית ראייה" כאמור בתקנה 116א, שאין משמעותה הצגת ראיות מלאות.

בכתב ההגנה הסביר מושב בקעות כי בשל מאפייני הגידולים החקלאיים שבהם מושב בקעות מיתמקד, העבודות החקלאיות המבוצעות על ידו הן עבודות עונתיות המתרכזות בתקופות מסוימות, וקיימת תנודתיות גבוהה במספר העובדים הנדרשים לעבוד לאורך השנה; נוכח העידר יכולת לגייס עובדים עונתיים תקופתיים משתנים ומזדמנים מושב בקעות נהג להיתקשר עם קבלני חקלאות פלסטינאים, אשר היו מגיעים לצורך ביצוע עבודות מוגדרות בתקופה תחומה בזמן ("ראיסים"), ויחסי עבודה שררו בין העובדים לבין "הראיסים", ולבקשתם הוגשו הבקשות להנפקת היתרים; חוקי העבודה הנהוגים במדינת ישראל לא חלו על היחסים עם עובדים שיעבדו במטעים, בשדות ובבית האריזה שבשליטת מושב בקעות באמצעות "הראיסים". בהתייחס למערער נטען כי "התובע מעולם לא היה עובד הנתבע, מועמדותו לא נשקלה על ידי הנתבע, לא נחתם עמו הסכם העסקה או כל הסכם אחר וכל פעולותיו לא נעשו כעובד הנתבע, אלא לכל היותר כעובד קבלן אשר היתקשר עם הנתבע לתקופות קצובות"; לטענת המערער הועסק במשך חמש וחצי שנים, אולם לתביעתו צורפו בסך הכל שני מסמכים, לא חתומים, אשר נחזים להיות רישיונות עבודה על שמו, לתקופה קצרה בת חודשים בודדים בלבד; כאמור, עובדים פלסטינים שיעבדו בחקלאות במושב בקעות הועסקו באמצעות "ראיסים" אשר נשכרו לצורך ביצוע עבודה ספציפית, ו"ככל שאכן עבד התובע בעבודות חקלאות אצל הנתבע (דבר המוכחש כאמור) הרי קיבל את שכרו מ'הראיסים' אצלם הועסק ולא במישרין מהנתבע.

...

בנסיבות המקרה, נוכח חלוף הזמן, ומשניתן היה להכריע בהליך על יסוד החומר שבתיק, החלטנו ליתן פסק דין לגופו של עניין, ולא להחזיר את הדיון בבקשה לבית הדין האזורי.

בהינתן כל הנסיבות המפורטות לעיל, וכן נוכח העובדה כי חלק הארי של התביעה הוא להפרשי שכר מינימום, אנו סבורים כי העובד הראה ראשית ראייה להוכחת תביעתו, וכמו כן התקיימו "טעמים מיוחדים שיירשמו" המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה.

לשלמות התמונה נבהיר כי איננו מקבלים את טענת העובד כי בכל מקרה של הכחשת יחסי עבודה על ידי המעסיק הנתבע די בכך שהעובד מציג ראשית ראייה לקיומם של יחסי עבודה ולו לחלק מזערי מהתקופה כדי לעמוד ברף הנדרש של "ראשית ראייה" להוכחת תביעתו, ויש להכריע בכל מקרה על פי מכלול נסיבותיו.

סוף דבר – על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים כי דין הערעור להתקבל, ויש לבטל את חיובו של המערער בהפקדת ערובה.

המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מיתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את הקף עבודתו בהן מפאת העידר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש.

נוכח האמור, לא שוכנענו כי הוכח על ידי התובע מעשה פיטורים ולכן תביעותיו של התובע לפצויי פיטורים, פיצוי בגין אי קיום שימוע, והודעה מוקדמת - נדחות.

תקנה 1 לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), תשל"ז-1976 (להלן: תקנות דמי מחלה) קובעת כי: "עובד הנעדר מעבודתו עקב מחלה ימסור למעביד הודעה על כך תוך שלושה ימים מהיום הראשון להעדרו ועל התקופה המשוערת שבה לא יהיה מסוגל לעבודה; ההודעה תמסר על ידי העובד או מטעמו, ובילבד שהמעביד הביא לידיעת העובד את חובתו לקיום הוראות תקנה זו." תקנה 2 לתקנות דמי מחלה קובעת אילו פרטים צריכים להופיע בתעודת מחלה שממציא עובד למעסיקו על מנת לקבל דמי מחלה.

...

ובהמשך הצהיר כי: "חבר שלי ששמו אדם (חזר לסודן) הביא אותי לעבודה במלון והכיר לי את סטיב וככה התחלתי לעבוד במלון. אחרי כמה חודשים שהשכר שלי התעכב בכמה ימים, ביררתי עם סטיב מדוע לא משולם לי השכר, וסטיב אמר לי שיש קבלן בשם משה ושהוא לא הביא את המשכורת." (ר' סעיף 10 לתצהיר התובע) ערים אנו לסתירה שעל פניו עולה מתצהיר התובע בהקשר זה. עם זאת, עיון בפרוטוקול דיון ההוכחות מעלה כי התובע הסביר סתירה זאת כך: "ש. למה לא אמרת שזה לא נכון סעיף 3, ושאתה הגעת לעבודה דרך אדם ואת משה אביר הכרת רק אחרי כמה חודשים כשהתעכב השכר שלך? ת. אדם אמר לי שיש קבלן בשם משה, אבל לא ראיתי אותו כל הזמן הזה. ש. אז איך משה אביר הציב אותך לעבודה אם בכלל לא ראית אותו? ת. אתה שלחת אותי למלון באמצעות החבר שלי. ש. מה עשיתי שנוצרה ההצבה שלך לעבודה? איך אני קשור לזה? ת. הפועלים אמרו לי שהקבלן זה משה." (ר' עמ' 10 שורות 14-20 לפרוטוקול) שעה שמר אביר לא הזמין לעדות את פרשס, אשר לטענתו שימש כקבלן כוח אדם וככזה היה צריך להיות הגורם שקיבל את התובע לעבודה - מקבלים אנו את הסבר התובע לטענתו בראשית התצהיר ביחס לגורם האחראי להצבתו בעבודה.

לפיכך, ומשלא הוצג תחשיב נגדי, אנו מקבלים את תחשיב התובע וקובעים כי על הנתבעים לשלם לו דמי מחלה בסך 8,400 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מסיום תקופת העסקה ועד לתשלום המלא בפועל.

בכל הנוגע לרכיב התביעה בגין הלנה, לא שוכנענו כי בנסיבות העניין יש הצדקה לחייב ברכיב הלנה כלשהו נוכח המחלוקות נשוא תיק וקביעותינו לעיל ושעה שרכיב זה נטען באופן כללי וללא כל פירוט.

סוף דבר בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין על הנתבעים לשלם לתובע (ביחד ולחוד) את הסכומים הבאים: פיצוי בסך 1,500 ₪ בגין אי מסירת הודעה כדין על תנאי העסקה.

ברקע- תביעה שהגיש המשיב נגד המבקשת לתשלום סך של 63,281 ₪ בגין זכויות המגיעות לו, על פי הטענה, בגין תקופת עבודתו בחברה וסיומה, ובכלל זה: השלמת םיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה, פיצוי בגין הנפשת תלושי שכר לא תקיים, גמול שעות נוספות, גמול שעות קיץ, דמי הבראה, דמי חגים, דמי נסיעות, תוספת מישפחה ועוד.

בית הדין הארצי היתייחס בפרשת אבו מוחסן באופן ספציפי לקיומם של היתרי עבודה שניתנו על ידי המנהל האזרחי וקבע כי: "ככל שתובע מציג היתר עבודה אצל אותו מעסיק, הרי שההיתר מהוה ראשית ראיה לכך שהעובד עבד אצל המעסיק בתקופת ההיתר" (ראו פיסקה 43 לפסק הדין בעיניין אבו מוחסאן).

ניתנה היום, כ"א אב תשפ"ג, (08 אוגוסט 2023), בהיעדר הצדדים ותישלח אליהם.

...

ואם לא די בכך, הרי המבקשת (בניגוד לטענתה בבקשה) מאשרת בכתב ההגנה כי "התובע הועסק כעובד דעתי באטליז הבשר בסניף הנתבעת בכפר דיר אלאסד בתקופה מיום 20/01/2001 ועד ליום בו נטש את עבודתו ללא הודעה מוקדמת ביום 09/01/2023. שעות עבודתו היומיות והשבועיות היו משתנות כך שהתובע לא עבד במתכונת שעות קבועה, כאשר בפועל התברר כי גנב בשר מהאטליז". המבקשת אף הוסיפה כי "התובע היה מקבל שכר שעתי בסך 40 ₪ לשעה. זה השכר לו היה זכאי עבור ביצוע עבודתו וזה השכר ששולם לו בפועל על פי הרישום בתלושי השכר". לאור המקובץ לעיל, תלושי השכר, הדו"חות החודשיים, ריכוז תשלומים חודשיים ובנוסף הודאת המבקשת בכתב ההגנה כי התקיימו בינה לבין המשיב יחסי עבודה, כל אחד ואחד וכולם יחדיו מהווים לטעמי ראשית ראיה לתביעתו של המשיב ולכל הפחות לחלק ממנה.

מהטעמים האמורים שוכנעתי שאין מקום לחיוב המשיב בהפקדת ערובה, והבקשה נדחית.

סוף דבר- הבקשה נדחית.

במצב הנוכחי שבו לא נכנסנו לשלב העבודה וגם לא אושרו התוכניות, לא ניתן לדבר יותר על פרויקט שליחים לשנה זו." עוד ביקש התובע במסגרת פנייה זו לאשר את קיום התוכנית "מעכשיו ועד סוף יולי", מה שמתיישב עם עדותו של מר לברן כי התוכנית אושרה על ידי הנתבע עד חודש יולי.

כעת לשאלה השנייה, האם התרשמנו כי עמדו בבסיס ההחלטה לסיים את העסקתו של התובע עמדו שיקולים זרים? שכן במסגרת קיום הליך תקין אין מקום אלא לשיקולים לגטמיים והתנהלות בתום לב. הלכה היא כי בבסיס פיטורי העובד יעמדו שיקולים עניינים בלבד: ‏‏ "הלכה היא כי החלטה לסיים העסקתו של עובד צריך שתהא מבוססת על שיקולים עינייניים בלבד, כי "פיטורין ללא נימוק עינייני רלוואנטי מוכח על ידי המעביד הם פיטורין לא חוקיים, פיטורין שלא כדין", וכי בפיטורים בשל אי התאמה נטענת, "אי התאמה זו צריך שתהיה אמיתית". הלכה זו כה מושרשת ויציבה, הגיונה כה ברור, וכה רבות ונכבדות דובר בה, ואף הצדדים אינם מהרהרים אחריה.

...

סוף דבר: התביעה העיקרית של מר פלד מתקבלת באופן חלקי כמפורט בסעיף 125 לעיל.

מעבר לכך, בנסיבות העניין מצאנו כי התגלעה בין הצדדים מחלוקת כנה ועל כן לא מצאנו לחייב את האיגוד בתשלום פיצויי הלנה ביחס לרכיבים הרלוונטיים.

באשר להוצאות התביעה העיקרית – מצאנו לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו.