לפנינו תביעתה של התובעת לתשלום זכויות מכח חוק עבודת נשים, תשי"ד – 1954 (להלן - חוק עבודת נשים), בטענה שפוטרה בחודש השמיני להריונה, וכן לתשלום זכויות סוציאליות נוספות הנובעות מתקופת עבודתה אצל הנתבעות ומסיומה.
מאחר שלנתבעת 1 קיים מנגנון מסודר לבדיקת תנאי עבודתם של עובדי הקבלן, לרבות ממונה ובודק שכר, וכן בשל העובדה שהתובעת לא עמדה בתנאים הקבועים בסעיף 25 לחוק להגברת האכיפה, לא ניתן להטיל עליה אחריות ויש לדחות את התביעה כנגדה.
בדב"ע נו3-129/ פלוטקין ואח' – אחים אייזנברג בע"מ וערעור שכנגד, פ''ד לג(1999) 481 עמד בית הדין הארצי על מטרת הפצוי וקבע:
"החוק בעיניינו קבע במפורש שניתן לפצות גם על נזק שאינו נזק ממון. יש הרואים בו התרת פסיקת פיצויים עונשיים. פרופ' פרנסיס רדאי... רואה בכך קנס אזרחי. היא מציינת, כי נדירים המקרים בהם ניתנת לעובדים זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק ממון, ובכל המקרים הכוונה היא להרתיע את המעביד באמצעות קנס אזרחי מפעילות בלתי רצויה. לדעתה המטרה של סעיף 10(1) היא מתן פיצויים עונשיים על עצם העבירה על החוק. והיא מוסיפה: 'לעניין ההרתעה, יש חשיבות מוגברת לפסיקת פיצויים משמעתיים לאור הסייגים לתרופת האכיפה בסעיף 10(2). לעניין הפצוי לקורבן האפליה, מעבר לנזק הממון נובע הנזק מעצם ההפליה נגדו, הפוגעת בכבודו כאדם עובד. אם בתי הדין לעבודה לא יפעילו את שיקול דעתם בעיניין הפיצויים כדי ליצור הרתעה נגד האפליה, החוק יהפוך לאות מתה, כי ללא הרתעה כלכלית ולאור הסייגים בעיניין תרופת האכיפה, לא יהיה סיכוי למנוע מעשי אפליה בשוק העבודה באמצעות ההפרות של החוק... כדי שיושגו מטרות החוק, צריך לחזק את סעד האכיפה ולהפוך אותו לסעד עקרי... עם זאת, מתן פיצויים משמעותיים כלכליים ועונשיים גם הוא יכול להפוך את האפליה בנגוד לחוק לבלתי כדאית."
מכאן, שמטרת הפצוי שיש לפסוק לזכות התובעת היא להרתיע מעסיקים מהפרת הוראות חוק שויון הזדמנויות בעבודה ומהפלייתן של נשים בשל הריונן ובתקופה המוגנת ולכן מדובר בפצוי עונשי.
...
משכך, דין תביעתה של התובעת בגין רכיב זה להידחות.
מכל האמור לעיל עולה כי לא היה מעקב אחר שעות העבודה של התובעת וכפועל יוצא מכך הנתבעת 1 לא ווידאה כי זכויותיה של התובעת נשמרות.
מקום בו הנתבעת 1 עצמה עיניה למתרחש בחצריה ולא עשתה את המינימום המתבקש על מנת לוודא כי התובעת - עובדת קבלן המועסקת בחצריה - מקבלת את התשלומים המגיעים לה בהתאם לחוקי המגן, סבורים אנו כי בנסיבות הענין יש מקום לקבוע שהנתבעת 1 שימשה כמעסיקה במשותף של התובעת.
סוף דבר:
על הנתבעות לפצות את התובעת, ביחד ולחוד, בסך של 76,299 ₪ בהתאם לאמור להלן:
שכר עבודה עבור התקופה המוגנת – 9,230 ₪.