פיטורים בהיריון חוק להגברת האכיפה

pdf)עוד נמצא כי במסגרת סקר שנערך ביוזמת מינהל הסדרה ואכיפת חוקי עבודה במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה (כתוארו אז) 93% מהנשים שיעבדו בהיותן הרות דיווחו כי חששו מפיטורים עקב ההריון וכי כ-82% מהנשים דיווחו כי עכבו את החלטתן להרות בשל שקולי קריירה (מיכל אלפסי "עבודת נשים בהריון" מינהל מחקר וכלכלה במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (2008) http://employment.molsa.gov.il/Research/Documents/X8413.

כמו כן סעיף 3(3) לחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב-2011 קובע כי ניתן להטיל על מעסיק עיצום כספי.

...

פיצוי בלתי ממוני זה, בדומה לנפסק בהקשרים אחרים שבהם נפסק פיצוי בגין נזק שאינו ממוני בחקיקה או בפסיקה, אינו צריך להיות נגזרת משכרה של העובדת, שכן הפסול בהתנהגות המעסיק, כמו גם עוגמת הנפש וצערה של העובדת, אינו מושפע מגובה שכרה בנסיבות העניין ובשים לב לתכליתו הרחבה של החוק החלטנו להעמיד את הפיצוי על 70,000 ₪.

בנסיבות שלפנינו מצאנו כי יש להפחית את ההוצאות שנפסקו לחובת המערערת באופן ששכר הטרחה שנפסק לטובת המשיב 3 יופחת לסכום של 5,000 ₪.

סוף דבר הערעור מתקבל בחלקו באופן שעל המשיבה 1 לשלם למערערת פיצוי בגין הפרת חוק עבודת נשים בסך של 70,000 ₪ נכון להיום.

במכלול השיקולים ולאור העובדה שהידברות לא עמדה בתנאי סעיף 28 לחוק להגברת האכיפה אנו קובעים כי היא חייבת ביחד ולחוד עם הנתבעת 2 בתשלום הזכויות הקוגנטיות להן זכאית התובעת בגין תקופת העבודה לרבות פצויי פיטורים ולמעט זכויות הנובעות מהפגמים שנפלו בסיום העסקתה, וזאת מהטעמים הבאים: הגם שהידברות לא פיקחה על התשלומים ולא הביאה בחשבון כי לפחות מחודש מאי 2014 החוזה אותו כרתה עם נתבעת 2 הוא חוזה הפסד, הרי שכאשר הובא לידיעתה כי התובעת נוידה/פוטרה עת היתה הרה, דרשה הידברות להשיבה לאלתר לעבודתה הגם שלא היתה מרוצה מעבודתה.

...

ראשית, משאין מחלוקת כי התובעת הייתה בחודש האחרון להריונה וכי הדבר היה ידוע לנתבעת 2, הרי שלא ניתן לטעון כי מדובר בעזיבה "פתאומית". שנית, ובהתאם, באנו לכלל מסקנה מעדויות וראיות הצדדים, כי התובעת לא נטשה את עבודתה אלא כי יצאה לתקופת לידה והורות, ופוטרה בניגוד לדין.

וכדברי בית הדין הארצי בפרשת קסטרו: "קיזוז זמן הפסקה הוא זכות של המעסיק אך לא חובה. מעסיק הבוחר שלא לקזז הפסקות, אינו רשאי על פי ההלכה הפסוקה לבוא בדיעבד ולשנות את תנאי ההעסקה". [סע"ש 3263-07-13 אור שחם – קסטרו שיווק 1985 בע"מ (20.1.16)] התוצאה אפוא כי נדחות טענותיה של הנתבעת 2 לקיזוז.

סוף דבר נוכח האמור לעיל, הרי שאנו מחייבים את הנתבעת 2 לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: פיצוי בגין הפרת חוק עבודת נשים סך של 11,450 ₪.

לטענתה הציגה ראשית ראייה לפיטוריה בהריון וכן אי תשלום דמי מחלה, קרן הישתלמות, הפרשות לפנסיה, דמי חגים וניכויים שלא כדין משכרה ועל כן יש לחייב הנתבעת 1 מכוח היותה מזמינת שירות בהתאם לחוק להגברת האכיפה.

...

סוף דבר לאור כל המפורט לעיל, ובאיזון שבין זכות התובעת לגישה לערכאות לבין זכותה של הנתבעת 1 שלא להיגרר להליכי סרק וכי לא תצא בחסרון כיס, תפקיד התובעת ערובה בסך 1,500 ₪ וזאת תוך 30 ימים.

אולם מאחר שבית הדין האיזורי התרשם כי לא ניתן לקבוע שהמערערת פוטרה, הוראותיו של סעיף 9 לחוק עובדת נשים אינן חלות, ולכן גם בהקשר זה אין חשיבות לשאלה אם ידעה אופוס על ההיריון או לא. גם הטענות המבוססות על החוק להגברת האכיפה נדחו מהטעם שאופוס לא סיפקה שירותי כוח אדם באחד מהתחומים המנויים בחוק.

...

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בעניין זה הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור בסוגיה זו להידחות שכן מדובר בקביעה עובדתית בה, כמפורט לעיל, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב.

מאחר שאלו הם פני הדברים, ומאחר שלא מצאנו בטענות המערערת כל טעם המצדיק חריגה מכלל זה, אין מקום להתערבותנו בשיעור ההוצאות לזכות אוצר המדינה בו חויבה המערערת.

סוף דבר נוכח האמור לעיל, הערעור נדחה.

לפנינו תביעתה של התובעת לתשלום זכויות מכח חוק עבודת נשים, תשי"ד – 1954 (להלן - חוק עבודת נשים), בטענה שפוטרה בחודש השמיני להריונה, וכן לתשלום זכויות סוציאליות נוספות הנובעות מתקופת עבודתה אצל הנתבעות ומסיומה.

מאחר שלנתבעת 1 קיים מנגנון מסודר לבדיקת תנאי עבודתם של עובדי הקבלן, לרבות ממונה ובודק שכר, וכן בשל העובדה שהתובעת לא עמדה בתנאים הקבועים בסעיף 25 לחוק להגברת האכיפה, לא ניתן להטיל עליה אחריות ויש לדחות את התביעה כנגדה.

בדב"ע נו3-129/‏ פלוטקין ואח' – אחים אייזנברג בע"מ וערעור שכנגד, פ''ד לג(1999) 481 עמד בית הדין הארצי על מטרת הפצוי וקבע: "החוק בעיניינו קבע במפורש שניתן לפצות גם על נזק שאינו נזק ממון. יש הרואים בו התרת פסיקת פיצויים עונשיים. פרופ' פרנסיס רדאי... רואה בכך קנס אזרחי. היא מציינת, כי נדירים המקרים בהם ניתנת לעובדים זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק ממון, ובכל המקרים הכוונה היא להרתיע את המעביד באמצעות קנס אזרחי מפעילות בלתי רצויה. לדעתה המטרה של סעיף 10(1) היא מתן פיצויים עונשיים על עצם העבירה על החוק. והיא מוסיפה: 'לעניין ההרתעה, יש חשיבות מוגברת לפסיקת פיצויים משמעתיים לאור הסייגים לתרופת האכיפה בסעיף 10(2). לעניין הפצוי לקורבן האפליה, מעבר לנזק הממון נובע הנזק מעצם ההפליה נגדו, הפוגעת בכבודו כאדם עובד. אם בתי הדין לעבודה לא יפעילו את שיקול דעתם בעיניין הפיצויים כדי ליצור הרתעה נגד האפליה, החוק יהפוך לאות מתה, כי ללא הרתעה כלכלית ולאור הסייגים בעיניין תרופת האכיפה, לא יהיה סיכוי למנוע מעשי אפליה בשוק העבודה באמצעות ההפרות של החוק... כדי שיושגו מטרות החוק, צריך לחזק את סעד האכיפה ולהפוך אותו לסעד עקרי... עם זאת, מתן פיצויים משמעותיים כלכליים ועונשיים גם הוא יכול להפוך את האפליה בנגוד לחוק לבלתי כדאית." מכאן, שמטרת הפצוי שיש לפסוק לזכות התובעת היא להרתיע מעסיקים מהפרת הוראות חוק שויון הזדמנויות בעבודה ומהפלייתן של נשים בשל הריונן ובתקופה המוגנת ולכן מדובר בפצוי עונשי.

...

משכך, דין תביעתה של התובעת בגין רכיב זה להידחות.

מכל האמור לעיל עולה כי לא היה מעקב אחר שעות העבודה של התובעת וכפועל יוצא מכך הנתבעת 1 לא ווידאה כי זכויותיה של התובעת נשמרות.

מקום בו הנתבעת 1 עצמה עיניה למתרחש בחצריה ולא עשתה את המינימום המתבקש על מנת לוודא כי התובעת - עובדת קבלן המועסקת בחצריה - מקבלת את התשלומים המגיעים לה בהתאם לחוקי המגן, סבורים אנו כי בנסיבות הענין יש מקום לקבוע שהנתבעת 1 שימשה כמעסיקה במשותף של התובעת.

סוף דבר: על הנתבעות לפצות את התובעת, ביחד ולחוד, בסך של 76,299 ₪ בהתאם לאמור להלן: שכר עבודה עבור התקופה המוגנת – 9,230 ₪.