פיטורי עובדת בהריון זמן קצר לאחר תחילת עבודתה

התובעת גורסת כי לאור העובדה שהיא היתה עובדת טובה, ומשעה שמעולם לא נאמר לה שהיא מגיעה לעבודה זמנית בנתבעת, יש להסיק כי היא פוטרה בשל הריונה ובנגוד להוראות חוק שויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק שויון הזדמנויות"), כאשר מועד פיטוריה – חמישה וחצי חודשים לאחר התחלת עבודתה, נבע גם מרצונה של הנתבעת למנוע את החלת הוראות חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 (להלן: "חוק עבודת נשים") על עבודתה.

פסיקת פיצוי בגין נזק ממוני (רכיבים א' – ו' בטענותיה של התובעת) – יש לציין, כי עצם העובדה שהתובעת עבדה בנתבעת פרק זמן של פחות משישה חודשים (מיום 18.5.2014 ועד ליום 31.10.2014), משמעה על פני הדברים כי חוק עבודת נשים אינו חל במקרה שלפנינו[footnoteRef:95], כמו גם ההגנות הנובעות מכוחו לעניין איסור פיטורים של עובדת הנמצאת בהיריון.

בהיתחשב בתקופת העבודה הקצרה של התובעת, ובעובדה כי השכר הקובע הממוצע שלה עמד על סך של 4,800 ₪, אנו קובעים כי הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך של 9,600 ₪ (2 משכורות) בגין אי-עריכת שימוע ופיטורים שאינם כדין, עובר לפיטוריה.

...

ביחס לעניין זה, השיבה התובעת, כי "למה שאני אעזוב עבודה קבועה בכדי להיכנס לעבודה שלטענתך אני בישלתי וידעתי שלבסוף יפטרו אותי, אם ידעתי שאני רוצה להביא ילד לעולם, ובסופו של דבר ומה שיקרה שאני אשאר בהיריון ללא כל מקום עבודה או מקור הכנסה, מדוע אני אעשה כזה דבר לעצמי"[footnoteRef:118].

לסיכום לסיכום ולאור כל האמור לעיל, דין תביעתה של התובעת להתקבל כולה (לעניין הנימוקים) ובחלקה (לעניין הסעדים).

הוצאות – הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪, וזאת לתשלום בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיה, שאחרת יישאו סכומים אלה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין, ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובעת.

לאורך כל ציר הזמן לא ידע המנכ"ל לציין את המועד בו לטענתו יצאה התובעת במהלך יום העבודה ללא הדפסת כרטיס נוכחות, שהרי התובעת עצמה, היא זו שאיתרה, (רק לאחר שכבר הוגשה התביעה בבית הדין) את יום 28/12/15 כמועד בו היא יצאה במהלך יום העבודה לבדיקה רפואית ללא הדפסת כרטיס נוכחות.

לא הוכחו, חוסר אחריות ויוזמה בבצוע עבודה מצידה של התובעת היכולים להוות גורם עינייני לפיטוריה: המנכ"ל טען כנגד התובעת שהיא לא ביצעה זימונים של לקוחות לטפול ברכביהם, לא תאמה מבחני רישום, טפולי רכב ובדיקות חורף, אותם היה עליה ליזום כלפי הלקוחות "כך למשל בחודש דצמבר זימנה התובעת לטפול 27 לקוחות בלבד (!) מתוך רשימה של מאות לקוחות. בחודש ינואר, לאחר שכבר הערנו לתובעת כי עליה להגביר את הקצב ולדאוג לזימון מספר לקוחות רב יותר, זימנה התובעת 115 לקוחות בתחילת החודש ואולם רק לאחר שהוער לה שוב ושוב, זימנה בסוף החודש 150 לקוחות.

הנתבעת לא עומדת בנטל הראיה המוטל עליה מכוח סעיף 9(א)(2) לחוק שיויון הזדמנויות בעבודה, להוכחת טענתה, כי פיטורי התובעת אינם נגועים באפליה על רק הריון עברנו על כל אחת מהעילות עליהן ביססה הנתבעת את פיטוריה של התובעת ומשלא נמצאה בהן סיבה אמיתית שהצדיקה פיטורים, וודאי לא פיטורי התובעת דוקא בסוף ינואר 2016, כעת מועבר נטל הראיה לכתפי הנתבעת להוכחת טענתה, כי הפיטורים אינם נגועים באפליה על רקע ההריון.

...

לסיכום דין התביעה ברובה להתקבל.

על כן, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך 30,000 ₪ כפיצוי בגין נזק לא ממוני בשל הפרת סעיף 2(א)(5) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה בגין אפליה מחמת הריון שהיווה את השיקול המכריע בהחלטה לפטר את התובעת.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ וזאת תוך 30 יום ממועד המצאת פסק דין זה לידיה, שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

כך העיד הנתבע: "את ההודעה על קבלת הלקוחות קבלתי בסוף מאי תחילת יוני. בפועל הלקוח הועבר אלינו חודש לאחר מכן...." משמע – לא היתה חובה לפטר את התובעת במועד שבו פוטרה, אלא ניתן היה להעסיקה לפרק זמן נוסף.

לאור כל האמור לעיל ובשים לב לכך שהוכח כי אחד מהשיקולים בפיטורי התובעת ובמיוחד בעיתוי הפיטורים, היה ההריון, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בגובה שכר עבודה עד למועד הלידה וכן במהלך 60 יום לאחר חופשת הלידה.

עוד ובנוסף, נוכח פרק הזמן הקצר ונוכח ההעדרויות של התובעת מהעבודה לפרקי זמן ארוכים, אני סבורה שאין לפסק פיצוי בגין העידר שימוע.

...

עוד ובנוסף, נוכח פרק הזמן הקצר ונוכח ההעדרויות של התובעת מהעבודה לפרקי זמן ארוכים, אני סבורה שאין לפסק פיצוי בגין העדר שימוע.

יחד עם זאת, משלא הוכח כי נגרם לתובעת נזק כתוצאה מהעדר אישור כאמור, לא מצאתי לנכון לפסוק פיצוי בעניין זה. סוף דבר, התביעה מתקבלת באופן חלקי, כמפורט להלן.

הנתבע ישלם לתובעת פיצוי מכוח חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה בסך 22,995 ₪ ועוד פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 10,000 ₪.

התובעת מציינת, כי לאחר פיטוריה נשלח אליה מייל מהנתבע אליו צורף תלוש השכר בגין עבודתה בחודש יוני 2015 וכי "בהשתלשלות השיחה ציינה...את הפגיעה שחשה בשל פיטוריה שבוצעו נוכח הריונה" (ר' סעיפים 20-19 לכתב התביעה).

בחקירתה הנגדית נישאלה התובעת אודות משך הזמן שחלף מעם פיטוריה ועד העלאתה, לראשונה, של הטענה כי פוטרה בשל הריונה: ש: האם בזמן אמת בעבודה עצמה לא ספרת בכלל שאת בהריון ? ת : התחלתי לעבוד ב 1.6 סיפרתי על ההריון ב-15.6.

התרשמותנו מעדותו של הנתבע הייתה, כי בחלוף זמן קצר עמד על חוסר התאמתה של התובעת, על הפערים בין המצגים שהציגה ליכולותיה, על העידר כל דבקות במטרה ובקש להחליפה.

...

הקדמה טרם נפתח בהרצאת טענות הצדדים ראוי לציין כי הנתבע טען, שיש לדחות את התביעה על הסף מחמת העדר עילה מאחר והתביעה מבוססת על עילה אחת בלבד מכוחו של חוק שיויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 (להלן - "החוק") אלא שהוראות חוק זה אינן חלות עליו משהוא מעסיק פחות משישה עובדים.

איננו מקבלים את גרסתה כי פיטוריה נעשו בשל הריונה וקובעים כי חוסר המקצועיות שייחס הנתבע לתובעת, העובדה שלא ביצעה חלק מן המטלות שהוטלו עליה, נעדרה ולא טרחה להודיע על כך, הם שעמדו בבסיס פיטוריה.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית על כל רכיביה.

משהגענו למסקנה כי התובעת לא פוטרה מחמת הריונה וכי הנתבע לא ידע על הריונה עת החליט לפטרה אין אנו מוצאים טעם להמשיך ולדון בטענות הצדדים באשר לסעדים שנתבעו וכן בשאלה אילו סעדים ניתן לקבל מכוחו של עקרון השוויון.

הנתבעת טוענת כי זאת נעשה בשיחת טלפון בסוף היום השני לעבודתה של התובעת (סע' 12 לסיכומי הנתבעת), ואילו התובעת טוענת כי התייצבה כרגיל ליום השלישי בעבודתה (3.2.16) ורוז הודיעה לה כבר בתחילת היום כי היא ורייצ'ל הגיעו להחלטה שלוח הזמנים של התובעת לא מתאים ולכן היא מפוטרת.

מנגד, רייצ'ל העידה בתצהירה לעניין זה כי: "למען הסר ספק, לא הוצעה לתובעת כל הצעה לגבי תפקיד בכיר יותר. כן עלתה במהלך שיחה ביננו האפשרות להתקדם בנתבעת למישרה ניהולית אולם השיחה כאמור הייתה בגדר תאוריה בלבד ולא הוצעה לתובעת כל הצעה קונקרטית בשל תקופת עבודתה הקצרה". עוד העידה רייצ'ל בתצהירה, כי התובעת הודיעה על הריונה רק לאחר שנודע לה על סיום העסקתה: "רק לאחר שנודע לתובעת על סיום העסקתה, היא הודיעה לי כי הנה בהריון, דבר שכלל לא השפיע על החלטתי שלא להמשיך את העסקתה, אלא נסיבות ענייניות אחרות גרמו להחלטתי, כאמור לעיל". כפי שיפורט להלן, מצאנו להעדיף את גירסתה של התובעת לפיה הודיעה על הריונה בטרם הסתיימה העסקתה שכן גרסה זו נתמכת בראיות ממשיות, ועת שגירסתה של הנתבעת לא הייתה קוהרנטית, והיא הציגה מספר גרסאות סותרות שלא עוררו בנו אמון.

בתחילה ציינה רוז את הבעייתיות בעובדה שהתובעת צפויה להיעדר בקיץ (עמ' 4 לתמליל): "..אומרת לי הפקידה מה את סתומה..היא אומרת לך היא לא תהיה פה בקיץ ואת אומרת לה את אותו משפט ..". לאחר מכן, כשציינה התובעת בפני רייצ'ל כי רוז פיטרה אותה בשל העדרותה הצפויה בקיץ, ציינה רייצל כי אכן נידרשת ההיתחייבות שלה לקיץ (עמ' 9 לתמליל): "טלי: ..אבל הרגע גם רוז אמרה שהיא, חזרה כמה פעמים להגיד שהיא לא קיבלה אותי כי אני לא אמשיך אתכם בקיץ, משמע שווה, אני בהריון.

...

אם כן, לא מצאנו טעם להוסיף על הפיצוי שקבענו לעיל, פיצוי נוסף לפי הוראות חוק עבודת נשים.

אם כן, תביעתה של התובעת ברכיב זה כלל אינה ברורה ועל כן נדחית.

סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובעת, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים כדלקמן: פיצוי בגין הפרת הוראות חוק שוויון הזדמנויות בסך 30,000 ₪.