פיטורי עובד עירייה בהתאם לחוזה ייחודי

] לטענתו, מאחר שבתקופת המו"מ לחתימת ההסכמים הוא היה במשרה בתקן אצל הנתבעת, אזי הוא זכאי לפנסיה תקציבית ובייחוד לאור העובדה כי היה בתפקיד יותר מ-12 חודשים, כך שלמעשה היה "עובד קבוע". מעבר לכך, הוא עומד בתנאי ההוראות המפורשות של הסכם המעבר המגדיר עובד קבוע כעובד מקצועי אשר היה מועסק "במועד הקובע" 18 חודשים.

אולם, המועד הקובע בהתייחס לעובדי עריית ת"א בהתאם להוראות הסכם המעבר הנו "באחד לחודש שלאחר תום 3 חודשים מהחודש שבו נחתם הסכם זה". מאחר שההסכם נחתם ביום 3.3.99, הרי שהוא ניכנס לתוקפו רק ביום 1.7.99.

טענה זו נדחית מכל וכל מהטעמים שיפוטו להלן: אין בידינו לקבל את טענת התובע כאילו כלל הגורמים הרלוואנטיים בערייה ידעו במועד פיטוריו על כניסתו הצפויה של ההסכם לתוקף.

...

] שנית, נדחית טענת התובע כי פוטר בשל צמצומים.

רביעית ולמעלה מן הצורך, אף אין בידינו לקבל את טענותיו של התובע לעניין העסקתו ב"חוזה בכירים" בתקופת העסקתו השנייה.

התביעה לחייב את העירייה לשלם לתובע את כל ההטבות של הסכם הוותיקים ואת הפנסיה התקציבית בתור פיצויים בגין חוסר תום לב בחוזה העבודה-נדחית.

התביעה לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובפיצוי בגין חוסר תום לב ועוגמת נפש –נדחית.

סוף דבר- התביעה על כל רכיביה- נדחית.

הערייה טענה, כי הפסקת עבודת התובעים היתה משיקולים עינייניים וסבירים, בהתאם להוראות משרד הפנים לו היא כפופה ולאחר שהעירייה הגיעה למסקנה בדבר העדר נחיצות העסקת התובעים כעובדי ערייה דוקא, אלא במסגרת רכישת שירות במיקור חוץ – שיקולים שפורטו היטב בעדותו האמינה של הגזבר ומהם עלה במפורש כי אין בסיס לגירסת התובעים לפיה פיטוריהם נעשו בשרירות, בחוסר תום לב ומשיקולים זרים.

כאמור, אין חולק כי מר שפיצר הורה לרשויות ובכלל זה לעריית אלעד במכתבו מיום 21.1.08 (נספח ג' לתצהיר רחל אדרי) כדלקמן: "... כתוצאה מהחוק (סע' 12א. לחוק העסקת עובדים, מ.נ.ד.) ובטרם יחשבו העובדים כעובדי הרשות, על הרשות לבחון מחדש את חיוניות ונחיצות המשרות ובאם יש מקום לתקנן ולתקצב משרות אלה בתקציב לשנת 2008... עובדים שיוחלט לגביהם שאין נחיצות למשרות אותן הם מאיישים, על הרשות יהיה לסיים את העסקתם באמצעות החברה וזאת עד ליום 31.5.08." עוד ציין מר שפיצר בסוף מכתבו כי "עובדים שהרשות תמשיך את העסקתם ללא תקנון, תיקצוב ואישור ההעסקה ע"י המשרד יובא נושא ההעסקה כולל סכומי ההוצאה לדיון בוועדה לחיוב אישי" שמיעת עדויות הערייה ובייחוד עדות הגזבר הותירה עלינו רושם לפיו הערייה מהרה לפטר את התובעים באותו המועד, בעיקר נוכח החשש מהחיוב האישי, כאשר "הפיתרון הקל והבטוח" מבחינתה היה פיטורי התובעים וסיום ההיתקשרות בינה לבין רמ קרמ בהקדם האפשרי אף בטרם סיום תקופת החוזה, כפי שעולה מדברי הגזבר, שיובאו להלן (מעמ' 31 לדיון מיום 19.3.15, ש' 7 עד עמ' 32, ש' 21, ההדגשות הוספו, מ.נ.ד.): "ש. האם באותה תקופה הפסקתם את העסקה של העובדים באותו מסגרת כאשר הפרתם את החוזה שלכם עם הנתבעת 1 ולא המשכתם?

...

לטענת הנתבעת 1, רמ קרמ, המסכת העובדתית בתיק דנן, כמו גם בתביעה הראשונה, מובילה למסקנה ברורה ולפיה התובעים הועסקו על ידי העירייה בלבד, מה גם שעתירתם הינה להשיבם לעבודה בעירייה ולא ברמ קרמ.

יתר התביעות לתשלום פיצוי בגין היעדר קבלת הודעה מוקדמת, היעדר קבלת הודעה בדבר תנאי עבודה, הפרשי שכר והחזר מס ארגון – נדחות בזאת.

כמו-כן, למען הסר ספק, התביעה לתשלום פיצויי פיטורים שנתבעה לראשונה בסיכומי התובעים, באופן לאקוני וללא כימות – נדחית בזאת.

כך גם תביעת התובעים לאכיפת יחס העבודה בינם לבין העירייה – נדחית בזאת.

בתביעה עותר המבקש למתן צוים קבועים שיצהירו כי הוא עובד הערייה, שימנעו את פיטוריו של המבקש מהעירייה בשל מניעים פסולים, אישיים ופוליטיים ויורו על חיוב המשיבות בפצוי בסך 350,000 ₪.

בהסכם המיוחד נקבע, בין השאר, כי "באופן ייחודי, חריג וספציפי החל מ- 18.3.20 ועד ליום חתימת הסכם זה, לעובד יתאפשר לנצל חופשה שנתית עד כדי כניסה ליתרה שלילית" (סע' 2).

אין גם מחלוקת שהחל מחודש 5/19 ועד רגע זה השכר משולם בהתאם לתלושי שכר שמפיקה החברה והסכומים המשולמים תואמים את הוראות ההסכם האישי בין העובד לחברה.

במודעת הדרושים לתפקיד צוין במפורש שמילוי התפקיד כפוף מבחינה מקצועית למינהל התרבות בערייה, כך צוין גם בהסכם ההעסקה וכך נהגו הצדדים בפועל הן במהלך התקופה שעד לחודש 11/19 (תקופה לגביה מאשר העובד שהחברה היא מעסיקתו) וגם לאחר מועד זה. בדו"ח הנוכחות לחודש 11/19 (חלק מנספח ב' לבקשה) אישר שדה את הנוכחות לכל חודש 11/19, בעוד המבקש טוען שהחל להיות עובד הערייה רק החל מיום 8.11.19 (או 16.11.19), כך שאין בעצם חתימתו על דו"ח נוכחות זה כדי ללמד שהעובד מועסק על הערייה דוקא החל מיום 8.11.19 או בסמוך לכך.

...

לא מצאנו שיש בשאלת מימון עלויות השכר של עובדי החברה בכלל, ושל המבקש בפרט, כדי להכריע את הכף בשלב זה. אין בקיומם של קשרים כלכליים בין העירייה לגופים שונים כדוגמת החברה כדי ללמד שכל עובדי אותם גופים הם עובדי העירייה.

על יסוד האמור עד כה אנו קובעים שלא עלה בידי העובד להראות בראיות מהימנות ומספיקות קיומה של עילת תביעה באופן המצדיק את מתן הסעד הזמני.

סוף דבר – הבקשה נדחית.

לא הונחה כל תשתית לטענה כי הדבר נעשה כדי לחמוק מתשלום שכרו, ולפיכך, אני קובעת כי היה טעם עינייני בהפסקת עבודתו של התובע, למצער מנקודת מבטם של הנתבע והמנכ"ל, ואין בהתנהלות בעיניין זה כל חוסר תום לב. כפי שנקבע בפסק הדין אליו הפנה התובע בסיכומיו, בת"א (מחוזי ת"א) 1468-06 עו"ד יוסף גרנות נ' בנייני המשתלה בע"מ [03.08.2010], בעמ' 6, "בעיניין קורפו נקבע, כי כאשר לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה היא סיבה הוגנת, בית המשפט לא יטיל עליו לשלם לעורך דינו פצויי ציפייה, וזאת על מנת לשמר את יסוד האמון בין עורכי דין לבין לקוחותיהם, שכן החשש הוא שתשלום פצויי ציפייה בכל מקרה של הפסקת היתקשרות בין עורך דין ללקוחו, יוביל להמנעות הלקוח מהפסקת הייצוג, גם במקרים שקיימת הצדקה לכך." [ההדגשה שלי – ר.ה.] בנסיבות אלו, אני קובעת שהתובע לא הוכיח כי עובדת "פיטוריו" נימסרה לו באופן עקיף ולא באופן ישיר ונאות.

לא אוכל, על בסיס אלה, לקבוע כמה שעות עבד התובע, מכמה סיבות: כל עו"ד, וכל נותן שירות, הוא בעל כישורים, זריזות ויעילות ייחודיים משלו; רבים מהמכתבים ששלח התובע הם תזכורות והעברה של פניות מגורמים אחרים; קיימים מסמכים חוזרים שצורפו יותר מפעם אחת (אפנה לעניין זה להתייחסות המפורטת לתכתובות שבנספח 8, בסעיף 46 לתצהיר הנתבע); לא ברור כמה ומהם השינויים בין הטיוטות להסכם הערייה נספח 12, ואם השינויים בוצעו על ידי התובע או נציגי הערייה.

יחד עם זאת, אינני סבורה כי בדיקה דקדקנית של התכתובות של התובע עם גורמים הקשורים לחברה (בעלי תפקידים או הנתבע), שצורפו לתיק המוצגים של התובע (נספחים 7, 8, 10, ו-17, המונים עשרות רבות של עמודים) תסייע בקביעת מספר ההתייעצויות, או סווגן לצורך חישוב השכר הראוי עבור עבודה זו. בע"א 6737/19 רמי קוגן עו"ד נ' אורי אלטרץ [15.01.2020] קבע בית המשפט העליון כי "על אף שגובהו של שכר הטירחה הראוי לא הוכח בבית משפט קמא, בית המשפט יכול היה לשקול את פסיקת השכר כאמור לפי אומדנא... מבלי לקבוע מסמרות, דעתי היא שטענה זו ראויה להשקל בכובד ראש... אחרי הכל, פסיקת שכר טירחה ראוי לפי אומדנא היא דבר מקובל שניתן לעשותו, במקרים מתאימים, אפילו במסגרתו של ערעור (ע"א 8934/17 עו"ד אלי זהר – נאמן המכון לרפורמות מבניות בע"מ נ' החברה הכלכלית לראש העין בע"מ (‏17.3.2019))." על בסיס הלכה זו ובהתאם להתרשמותי מצאתי לנכון לקבוע, על דרך האומדנה, כי העבודה שביצע התובע, שאינה קשורה במישרין בעריכת הסכם הערייה (עבורה נקבע השכר כאמור לעיל), היא כפולה מהעבודה שהושקעה בנסוח הסכם הערייה, ולפיכך, התשלום המגיע לתובע עבורה כפולה מזו שנקבעה עבור עריכת ההסכם, קרי, 64,114 ₪.

...

אקדים סוף דבר לראשיתו ואציין כבר כעת, כי לאחר שנערך דיון להלן בסוגיה הנוגעת לשכר טרחה חוזי בהעדר הסכם שכ"ט בכתב, נדחתה הטענה כי היה הסכם שכר טרחה בין הצדדים לפיה ישולם שכרו של התובע בחישוב לפי אחוזים משווי הדירות שייבנו ויימכרו בפרויקט, או משווי הקרקע, אם תימכר לפני בנייתן.

לפיכך, אני מקבלת את הצעת ב"כ הנתבעים לקבוע את השכר לפי הסכום המינימלי בפריט (ו) שם, בסך של 32,057 ₪.

סוף דבר התביעה נגד הנתבעת 1 מתקבלת בחלקה בלבד כאמור לעיל, בסכום של 114,686 ₪, והתביעה נגד הנתבע 2 נדחית.

מצאתי כי בנסיבות המקרה, אין מקום לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט או בשכ"ט עו"ד לטובת התובע, בשים לב לתוצאה הסופית, ועל כן אני מורה שכל צד יישא בהוצאותיו.

סמכותו של בית הדין האיזורי לעבודה קמה מכוח סעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט 1969, הקובע סמכות ייחודית לידון בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עבודה, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עבודה או לאחר שנסתיימו יחסי עבודה, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי קבלתו.

ברע"א 2407/14 מורן רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ (26.4.15) (להלן – הילכת רוחם) חזר בית המשפט העליון והבהיר "מחד גיסא, עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה, ומאידך גיסא, לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה". בהילכת רוחם נפסק כי על מנת שתובענה תיכנס לגדר סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, בהתאם לסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה "עליה לעמוד בשני מבחנים מצטברים בעלי יסוד "חיובי": ראשית, על הצדדים לתובענה להיות עובד ומעסיק, או מי ששררו ביניהם יחסי עובד ומעסיק בעבר (ראו: מנחם גולדברג, נחום פיינברג דיני עבודה כרך שלישי 25 (מהדורה חמישים ושש, 2014) (להלן: גולדברג ופיינברג)).

בהקשר זה יפים לענייננו דבריו של בית המשפט העליון ברא"ע 6607/19 מדינת ישראל משטרת ישראל נגד מוטי יעקובוב (12.2.20) (להלן – עניין יעקובוב), בדונו בתביעת שוטר לקבלת פיצוי עבור נזקים שונים שנגרמו לו לכאורה בשל הפרת הסכם העבודה עימו ועקב פיטוריו: "הצמדת מחיר לתביעה איננה כמטה קסמים המשנה את טיבה של התביעה ואת הנושאים המהותיים בהם היא עוסקת. תביעה אשר במהותה היא מנהלית תישאר כזו גם אם תתנוסס בראשיתה דרישה לסעד כספי. יוער כי בעניינינו אין מדובר אמנם בהחלטות הנוגעות למדיניות הממשלה שנתקפות על ידי המשיב בתביעתו, אך על הפרק קיימים שיקוליה של משטרת ישראל, אשר הוא הגוף האמון על שמירת הסדר הצבורי והגנה על הציבור, באשר לגיוס, השמה ופיטורי שוטר. שיקולים אלו אינם נוגעים למשיב בלבד אלא לכלל המשרתים במשטרת ישראל בשלל תפקידים ובשלל דרגות. המחוקק קבע כי נושאים המערבים שיקולים אלו יופנו לבית המשפט לעניינים מינהליים. אין לאפשר לעקוף זאת בקלות כה רבה על ידי הצהרה שהתובע אינו מעוניין בחזרה לשירות במישטרה אלא אך מבקש לזכות בפיצויים. לא המספר בדמות דרישה כספית הוא הקובע. התוצאה תהיה שתביעות רבות אשר המחוקק הגדיר כמנהליות יעברו לידון בפני הערכאות האזרחיות (להרחבה ראו: השופט ד"ר יעקב שקד תקיפה עקיפה בהליכים פליליים ואזרחיים, 280-270 (2020)) . המיקוד כאן הוא בהתנהלות המנהל ולא בסכסוך אזרחי. בית המשפט המינהלי הוא המותב אשר מיתמצא בטענות מעין אלו". החלטת היחב"מ אשר בעטיה נטען כי הסתיימה העסקת התובעת בערייה מצויה בליבה של התובענה כנגד המישטרה.

...

לאחר ששקלנו את הדברים נבהיר כי אין מקום לדחות את הבקשה בשל מועד הגשתה.

חרף האמור ובהיותנו מודרכים על ידי ההלכה האמורה שוכנענו כי דין התביעה נגד המשטרה להיות מסולקת על הסף בהעדר סמכות עניינית.

ממכלול הטעמים המפורטים לעיל הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה ולהורות על סילוק התביעה כנגד המדינה (משטרת ישראל) על הסף.