מעבר לכך שאף ברכיב זה עשה התובע דין לעצמו והגדיל את סכום התביעה, תוך היתעלמות מהחלטת בית הדין, הרי שלגופם של דברים, במסגרת פסיקת הפצוי הכולל לתובע בגין "תקופת אי העבודה", לקחנו בחשבון כבר את פוטנציאל ההתקדמות של התובע בשכר על דרך של היתחשבות בשכר הממוצע בין מועד סיום עבודתו בפועל למועד פיטוריו, ועל כן, אין מקום לפסוק לתובע כפל סכומים ברכיב זה.
אי לכך, תביעת התובע ברכיב זה - נדחית.
מכל מקום לטענתו, פיטוריו בחלוף כ-8 שנים מיום פציעתו, במסגרת פיטורי צימצום והתייעלות, מבלי שנשקלו לזכותו מוגבלותו, גילו, מצבו הרפואי והשפעתם האפשרית על סכוייו להישתלב במעגל העבודה מהוים הפרה של חובתה של הנתבעת מכח חוק, ומצדיקה פסיקת פיצוי כנתבע על ידו.
"
אשר לנטל הראיה להוכחת האפליה, הרי שבדומה לחוקים אחרים הדנים באיסור אפליה גם בחוק זה מוטלת החובה על העובד להרים את הנטל הראשוני להוכחת הפליה, ובאשר למהות הנטל, נקבע:
"ברי כי העובד ירים את נטל הראיה האמור, המוטל עליו לפי חוק השויון, אם יוכיח שמוגבלותו היתה השיקול היחיד, או העקרי, שנלקח בחשבון בהליך קבלת ההחלטה שלא לקבלו לעבודה, או שלא לקדמו בה, למרות שהוא כשיר, מכל בחינה אחרת, לבצעה (וכך גם בנוגע לקטגוריות האחרות, מושאי ההפליה, המנויות בסעיף 8(א) לחוק השויון). העובד ירים נטל זה גם אם יוכיח כי השיקול של מוגבלותו היה אחד השיקולים – ולאו דוקא השיקול היחיד, או העקרי – שהוביל להחלטה שלא לקבלו לעבודה, או לא לקדמו בה"
אשר להוכחת האפליה ומהותה, מוסיף השופט מלצר וקובע:
"חוק השויון מגדיר "הפליה" כך: "לרבות אי-ביצוע התאמות הנדרשות מחמת צרכיו המיוחדים של אדם עם מוגבלות אשר יאפשרו את העסקתו", ואף מטיל על המעסיק חובה לפעול לקידום הייצוג ההולם של אנשים עם מוגבלות במקום העבודה, גם "במחיר" העדפתם של אלה על פני עובדים אחרים בעלי כישורים דומים (וזאת בכפוף לתנאים מסוימים, כפי שיפורט בהמשך).
...
מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי אין להידרש למסמכים שצורפו לראשונה לסיכומי צד, הן מן הטעם הדיוני האוסר זאת, ובעיקר מן הטעם המהותי שיש בצירוף כאמור משום עיוות דין ושלילת יכולתו של צד להתגונן מפניהם.
סוף דבר -
אשר על כן, לאור כל המבואר בפסק דיננו לעיל, התוצאה היא שתביעת התובע מתקבלת באופן חלקי ואנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים בהתאם למפורט להלן:
פיצוי "בגין תקופת אי עבודה" בסך 243,653 ₪.
לאחר שנתנו דעתנו לתוצאה אליה הגענו מחד, לסכום התביעה שהוגשה ולהתנהלותו הדיונית של התובע לאורך ההליכים בתיק זה, מאידך - אנו מחייבים את הנתבעת לשאת בהוצאות התובע (כולל שכ"ט עורך דין) בגין הליך זה בסכום כולל של 30,000 ₪, לתשלום בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
