דרישותיו של העותר באות על רקע קיצוצים נרחבים במערכת החינוך העל-יסודי, שבעקבותיהם נאלצו מוסדות החינוך הממלכתיים לפטר אלפי מורים, להפחית אלפי שעות לימוד שבועיות, לסגור מגמות טכנולוגיות, וכן להמנע מלהקציב את המשאבים הדרושים לשילובם של תלמידים מאוכלוסיות חלשות בחברה.
זאת ועוד, המשיבים דיווחו כי מרבית בתי הספר היסודיים במיגזר החרדי (189 מתוך 196 מוסדות ברשת החינוך העצמאי, ו-64 מתוך 97 במוסדות מעיין החינוך), אמצו את תכנית הליבה לפחות בשיעור המינימלי המחייב.
...
כמו כן, הזרמת כספים למוסד פלוני אשר אינו מקיים את התנאים הקבועים בדין, מפלה מוסד אלמוני, אשר לא נהנה מתקצוב זה. התוצאה היא פגיעה בעקרון השוויון המנחה את הרשות המנהלית בבואה לחלק את כספי הציבור (ראו סעיף 3א לחוק יסודות התקציב, וכן בג"ץ 8596/96, 7631/97 הסתדרות הנוער העובד והלומד נ' שר החינוך, התרבות והספורט ואח', פ"ד נב(1) 597, 601; בג"ץ 7142/97 מועצת תנועות הנוער בישראל ואח' נ' שר החינוך, התרבות והספורט ואח', פ"ד נב(3) 433, 439).
באותו מקרה נפסק, כי פרק הזמן אותו ביקש המשרד לענייני דתות כדי לקבוע אמות מידה להכרה במוסד חינוכי, הוא בבחינת "סחבת בלתי מוסברת" ו"בלתי נסבלת" (שם), ולאותה מסקנה הגיע בית המשפט לאחר שנקבע כי מקור העיכוב בשיקול זר: הפליה.
בהתחשב במורכבות המשימה והרגישות הנדרשת לביצועה באופן מוצלח, נראה לנו כי לוח הזמנים אשר התוו המשיבים מתאפיין בהדרגתיות נבונה ולא בסחבת, ועל רצינות כוונותיהם ניתן ללמוד מהליך דומה אשר נקטו ואשר כבר הביא ליישום מוצלח של תכנית ליבה במערכת החינוך היסודי.
