פיטורי בהריון של עורכת דין שכירה

המשיבה העלימה את טבלת הדיונים של עורכי הדין שהייתה תלויה על קיר המשרד.

לטענתו, הצורך בפיטוריה של המשיבה בא על רקע של הפרת אמון חמורה ביותר, הונאה, מירמה, מעשים ומחדלים שקשה למצוא דוגמתם ביחסים שבין משרדי עורכי דין ועורכי הדין המועסקים בהם.

ככל שמופרים יחסי האמון, והוכח שהמשיבה אינה דוברת אמת, לא ניתן להמשיך ולקיים יחסי עבודה בין המעסיק לבין עורך הדין השכיר וחובה להביאם לידי סיום.

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 9 לחוק עבודת נשים, קובע: "לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהיריון בטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להיריון...". מעת שנודע למעביד על הריונה של העובדת, חל עליו איסור מוחלט לפטרה כל עוד לא קיבל היתר וזאת גם אם הפיטורים אינם קשורים כלל ועיקר להריונה של העובדת.

...

באשר לטענת המערער כי הטיפול בבקשה ארך זמן ואין להביא חלוף זמן זה כגורם הפועל לרעתו, הרי שלא מצאנו כי הטיפול השתהה זמן בלתי סביר מעת מסירת מלוא המסמכים ביום 12/11/12 ועד למתן החלטה, לאחר חקירות הצדדים, בחלוף 30 יום.

אשר על כן, הערעור נדחה.

המערער ישלם לכל אחת מהמשיבות שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

התובעת הועסקה כעורכת דין שכירה במשרד עורכי דין במשך ארבעה חודשים, עד לפיטוריה, בהיותה בהריון.

...

לטענת הנתבעים, התובעת הועסקה על ידי הנתבעת מס' 1 בלבד ועל כן דין התביעה כנגד הנתבעים מס' 2-3 להידחות בהעדר יריבות.

טענות אלו אין בידי לקבל.

סוף דבר – התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, בניגוד לעקרון תום הלב ותוך הפרת זכות השימוע, בסך 23,500 ₪.

התביעה כנגד הנתבעים מס' 2 ו – 3 נדחית.

רקע כללי: הנתבע הנו עו"ד במקצועו והוא מנהל מזה 37 שנים משרד עורכי דין, שבו מועסק מספר מצומצם של עובדים ובכלל אלה עו"ד שכיר אחד, מתמחה וכן, אשת הנתבע.

הנתבע אף ציין כי התובעת לא מסרה לו באופן אישי הודעה על הריונה אלא באמצעות אישתו ביום 29.6.14 ועוד הוא טען כי במשך שנים רבות עבדו במשרדו עורכות דין ומזכירות שהיו בהריון במהלך תקופת עבודתן וחלקן אף חזר לעבודה מספר חודשים לאחר הלידה.

התרשמותנו היא כי ארוע זה ולא ההודעה על הריונה של התובעת לאשת הנתבע היא שהייתה "הקש ששבר את גב הגמל" והיא שהובילה את הנתבע למסקנה כי התובעת "גדשה את הסאה" וכי הגיעה העת לשקול את פיטוריה.

...

על רקע האמור הגישה התובעת כתב תביעה אשר כוון נגד הנתבע, לתשלום פיצויי בגין פיטורים שלא כדין מחמת ההיריון, פיצויי בגין הליך שימוע פגום למראית עין, פיצויים בגין נזקים ממוניים שנגרמו לה בגין פיטוריה שלא כדין, בגין עוגמת נפש וסבל וכן פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד על תנאי העבודה.

על רקע דברינו לעיל ומאחר והמחלוקות שבין הצדדים לא נגעו בעיקרן לתנאי העבודה של התובעת ומכאן שלא נגרם לתובעת נזק, לרבות נזק ראייתי בגין הפרת החובה כאמור, הרי שמצאנו להעמיד את סכום הפיצוי הלא ממוני שיש לשלם לתובעת בגין הפרת החובה ליתן לה הודעה על תנאי העבודה על סך של 5,000 ₪ בלבד.

סוף דבר לאור כל האמור הנתבע ישלם לתובעת פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 5,000 ₪.

בנוסף ישלם הנתבע לתובעת תשלום בסך של 500 ₪ בעבור פדיון חופשה.

התובעת הועסקה על ידי הנתבעת – חברת עורכי דין – כעורכת דין שכירה במשך תקופה של שנה ותשעה חודשים ובסיומה פוטרה.

אנו דוחים את טענת התובעת כי המתח בינה וחגית התחיל בשל הנחיית הנתבעת את חגית לדחוק את התובעת מתפקידה בשל ההיריון של התובעת (סעיף 7 לכתב התביעה; סעיף 7 לתצהיר התובעת; עדות התובעת בעמוד 22 לפרוטוקול).

החלטת הנתבעת לגבי התפקיד אותו תמלא התובעת בתום חופשת הלידה התובעת טוענת כי בארוע הרמת כוסית לקראת חג הפסח – במהלך חופשת הלידה – בשיחה עם ערן וחגית הודיעו לה לראשונה כי יחול שינוי בתפקידה, כך שחגית תנהל את הסניף והתובעת תהיה עורכת דין מן המניין ולא בתפקיד מנהלת (סעיף 7 לכתב התביעה; סעיף 8 לתצהיר התובעת; עדות התובעת בעמוד 16 לפרוטוקול); וכי המועד בו הודיעו לה על כך - כשהיא נימצאת בחופשת לידה - מצביע על קשר בין השינוי בתפקידה לבין ההיריון והורות שלה (סעיף 8 לכתב התביעה; סעיף 9 לתצהיר התובעת).

...

אנו מקבלים את טענת הנתבעת וקובעים שבקשתה של חגית אל התובעת לעבור למשרד אחר בסניף, נבעה משיקולים עניינים.

אלא שבכך לא די כדי להביא למסקנה שיש לחייב את הנתבעת לשלם פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

אשר לטענה שהנתבעת לא עדכנה אותה בדבר החלטת הממונה (סעיף 35 לכתב התביעה) – כבר קבענו שגם הנתבעת לא ידעה על ההחלטה בזמן אמת, ולכן אין מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בשל כך. לאור האמור, יש לדחות את התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש ונזק בלתי ממוני.

סיכום לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת תוך 60 ימים מעת שיומצא לנתבעת פסק הדין פיצוי בגין הפרת חוק עבודת נשים - בסך 40,000 ש"ח. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בגין ההליך כאן בסך כולל של 4,000 ש"ח. בקביעת סכום ההוצאות הבאנו בחשבון את השיקולים האלה: מטעם התובעת העידו שלושה עדים; התובעת הגישה מספר ראיות שדרשו תמלול על ידי חברה חיצונית; ויש להתחשב בצורה חלקית בגובה אגרת בית הדין שהתובעת שילמה, בשים לב לכך שרק חלק מהסעדים שתבעה התקבלו.

התובעת, עורכת דין, העסיקה במשרדה את הנתבעת מסוף שנת 1997 ועד 1.7.2003 תחילה כסטודנטית, אח"כ כמתמחה ובהמשך, מאז שקיבלה הנתבעת רישיון לעריכת דין, כעורכת דין שכירה.

וזו נוסח הפנייה: "הנידון: בקשה לקבלת היתר לפי סעיף 9 לחוק עבודת נשים רויטל לוין, עו"ד ת.ז. 32111486 מרח' נוגה 5, חיפה פלאפון: 204245-064 א) נאלצתי לפטר את עו"ד רויטל לוין לאלתר כפי המפורט במכתב הפיטורין מהיום שתצלומו מצ"ב חרף היותה בראשית חודש חמישי להריונה.

בע"ע (ארצי) 1334/02 הלי נוסצקי נ. מד"י קבע בית הדין: "אם מגיע המפקח למסקנה שפיטורי העובדת קשורים להיותה בהריון, אזי אין מוקנה לו שיקול דעת כלל, והוא אינו רשאי להתיר את הפיטורים. מאידך, "היה המפקח בדיעה כי הפיטורים אינם בקשר להריונה של העובדת, מוסמך הוא, לפי שיקול דעתו, שלא להתיר את הפיטורים או להתיר את הפיטורים, ואף ממועד רטרואקטיבי שלפני מתן ההיתר". כלומר, גם במקרה בו מפוטרת עובדת בהריון, לאו דוקא מטעמים הנובעים מהיותה בהריון, אין המפקח חייב, חד משמעית, להתיר את הפיטורים והוא יכול אף שלא להתירם; "במקרה כזה יהיו שיקוליו כאלה הקשורים במכלול יחסי העבודה במקום ובהליכים שהובילו לפיטורים"..

...

לא מצאנו, ואף לא נטען, כי התובעת ביקשה להמציא לממונה מסמכים או ראיות נוספות טרם מתן החלטתה, והדבר לא התאפשר לה. בהחלטת הממונה מייחדת היא פרק לטיעוני התובעת בכל אחת מהדרכים שבאו בפניה-במכתב הפניה, בעדות, ובתצהיר המשלים המתייחס לטענות הנתבעת.

טענה זו התמוטטה ונפלה לנוכח עדותה של גב' גיא בחקירתה הנגדית שם חזרה בה גב' גיא מגירסתה זו באמרה: "כשאני כותבת בסעיף 10 כשהגשתי לעו"ד לוין את מכתב הפיטורין היא ענתה ידעתי שזה יקרה התכוונתי שהיא היתה מוכנה לזה. היא לא הופתעה. התרגשות היתה אך לא הפתעה. עובדה שהיא כן בכתה ונכנסה לחדר וקראה לבעלה. לשאלתך למה לא אמרתי את זה למפקחת אני משיבה שזה לא נראה לי רלוואנטי". (עמ' 17 לפרוט' ישיבת 25.6.06).

לסיכום, לא מצאנו, לנוכח הראיות שעמדו בפני הממונה, ובפנינו, כי בהחלטתה, נכון למועד נתינתה, נפל חוסר סבירות המצדיק התערבותנו על דרך ביטול החלטתה.

אשר על כן, התביעה נדחית.