פיטורי אישה בהריון לפני 6 חודשים: הפרת זכויות

[footnoteRef:5] גם בתצהיר מטעם גב' קוצ'רו נטען כי "התובעת פוטרה מהנתבעת", וכי לאחר שיחת השימוע בה ניסתה להציע לתובעת לעבור ולעבוד בחצי משרה, "בשל העובדה שלא ניתן להעסיק את התובעת בנתבעת בעל כורחה נימסר לתובעת מכתב פיטורין".[footnoteRef:6] גם בחקירה הנגדית, כאשר נישאלה גב' קוצ'רו למה התובעת פוטרה, השיבה "כי היא לא יכלה להחליף אותי",[footnoteRef:7] ולאחר מכן כאשר נישאלה האם התובעת פוטרה או התפטרה, השיבה: "גם וגם" וכאשר נישאלה מי קיבל את ההחלטה שצריך לפטר את התובעת, השיבה: "החברה, כי היא קמה והלכה".[footnoteRef:8] [5: סעיף 8 לכתב ההגנה.

פיטורים שלא כדין – הפצוי הראוי בגין טענתה כי פוטרה בשל ההיריון, דורשת התובעת את הסעדים הבאים: שכר עבודה של חמישה חודשים עד הלידה, הודעה מוקדמת אחרי חופשת הלידה של שלושה חודשים, פיצוי בגין נזק לא ממוני בשל הפרת חוק שויון הזדמנויות בעבודה בסך 65,000 ₪, פיצוי בגין עוגמת נפש וחוסר תום לב בסך 25,000 ₪, והפסד חופשת לידה מהמוסד לביטוח לאומי.

אין מחלוקת כי התובעת עבדה פחות משישה חודשים ולכן הוראות חוק עבודת נשים אינן חלות והתובעת אינה זכאית לפצוי מכוח חוק זה. עם זאת, שעה שמצאנו כי הנתבעת פעלה בנגוד להוראות חוק שויון הזדמנויות בעבודה, יש לבחון מהו הנזק הממוני שניגרם לתובעת ומהו החלק אשר יש לייחס להפליה הפסולה, שכן נפסק כי במקרים בהם השיקול המפלה היה השיקול המרכזי, יש לפצות את העובדת עבור התקופה בה נימנע ממנה לעבוד עד מועד הלידה, הפסדי דמי לידה ככל שהוכח וכן שכר עבודה עבור התקופה המוגנת לאחר חופשת הלידה, בכפוף לחובת הקטנת הנזק.

] במקרה דנן, משהתרשמנו כי להריונה של התובעת קשר לפיטוריה אנו סבורים כי התובעת זכאית לפצוי בגין אובדן שכר ממועד הפיטורים ועד למועד הלידה בנכוי הסכומים ששולמו לה בפועל בתקופה זו. התובעת העמידה את הפצוי הממוני בשל אובדן שכר לפי חישוב שכר עבודה עבור חמישה חודשים שבין מועד פיטוריה לבין מועד הלידה, ואכן היא זכאית לפצוי בגין תקופה זו. בכתב התביעה טענה התובעת לשכר קובע בסך 5,441 ₪ ואילו בסיכומים טענה לשכר קובע בסך 5,713 ₪.

לכן, פסיקת פצויי פיטורים לעובדת שפוטרה בזמן ההיריון אך בטרם חלפה שנת עבודה מלאה, "נותנת לעובדת מעבר לאשר היה ניתן לה אילו לא הייתה מפוטרת מלכתחילה, או אם היה ניתן צו המורה על החזרתה לעבודה במקרה שפוטרה. שהרי בשני המקרים הללו, בתקופת ההיריון, עדיין למשל, היתה שמורה למעביד הזכות על פי חוק עבודת נשים לפטר בהיתר, זכות הנגזלת ממנו במקרה של פסיקה המאשרת פיטורים מראש למפרע; והרי גם לא מן הנמנע שהעובדת עצמה לא הייתה מעוניינת לחזור לעבודה עם תום חופשת הלידה בשל חפצה לטפל בילדה, ובמקרה שכזה היא לא היתה זכאית לפצויי פיטורים כאילו התפטרה באותו מועד, באשר טרם הועסקה שנה עובר לאותו מועד."[footnoteRef:34] [34: ע"ע (ארצי) 549/08 סלאנגו קריסטליין בע"מ נ ' אינה חי, מיום 7.7.2010.

...

לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה לעניין גובה הפיצוי שיש לפסוק לפי הוראת חוק זו,[footnoteRef:35] תשלם הנתבעת לתובעת סך של 1,000 ₪ בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודתה.

] סוף דבר על יסוד האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה, והתובעת זכאית לסכומים הבאים: הפסדי שכר – 14,180 ₪ פיצוי בגין נזק לא ממוני – 20,000 ₪ פיצוי בגין פגמים שנפלו בשימוע – 5,000 ₪ פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות – 7,182 ₪ פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד – 1,000 ₪ פדיון חופשה – 1,094 ₪ לסכומים האמורים יצטרפו הפרשי ריבית והצמדה מיום 5.10.2016 ועד למועד התשלום בפועל.

באשר להוצאות, מחד תביעתה של התובעת היתה מוצדקת בכל הנוגע לטענותיה בדבר פיטוריה ובדבר ההפליה, ומאידך יש לשקול את הפער המשמעותי בין הסכומים שנדרשו על ידה לבין אלו שנפסקו בסופו של יום וכן את הכפילות בין הסעדים שנדרשו בגין נזק לא ממוני ובגין עוגמת נפש וחוסר תום לב. לכן, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בגין האגרה ששולמה בסך 1,600 ₪ וכן הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, אחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה ממועד קבלת פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

האם הפר הנתבע את הוראות חוק עבודת נשים? שעה שמדובר בתובעת שהועסקה בנתבע פרק זמן של שישה חודשים לפחות, חל על העסקתה סעיף 9 לחוק עבודת נשים הקובע כי – (1) לא יפטר מעסיק עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לתקופת לידה והורות אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובילבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה ששה חדשים לפחות.

אין חולק כי התובעת הועסקה אצל הנתבע פרק זמן העולה על שישה חודשים, כך שבמידה ואכן פוטרה ללא היתר כאמור בהוראות החוק, זכאית התובעת לסעדים מכח חוק הגנת נשים.

גירסתה של התובעת בתצהירה לפיה שני אמרה לה בשנית בחודש אוקטובר כי עליה לעזוב את העבודה על אף הריונה וכי 'לא איכפת לה' לטענתה (ר' סעיף 6 לתצהיר תובעת) אינה מתיישבת עם העובדה שהתובעת לא סתרה את העובדה המשתקפת בתלוש השכר לפיה עבדה יומיים בחודש נובמבר.

...

משכך, לא מצאנו כי הנתבע חב לה סכומים נוספים בגין רכיב נתבע זה. פיצוי חלף הפרשות לפנסיה ולפיצויים – הנתבע לא הכחיש כי צו ההרחבה בענף הניקיון חל עליו (ר' סעיף 3 לכתב התביעה והעדר התייחסות לעניין בכתב ההגנה).

סוף דבר תביעת התובעת מתקבלת בחלקה הקטן, כפי שפורט לעיל.

הנתבע ישלם לתובעת את הסכום האמור תוך 30 יום מהיום, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

הרקע לבקשה הנו בתביעת התובעת, מבקשת מקלט מאריתריאה, לתשלום זכויות בגין עבודתה אצל הנתבעת 1 באמצעות הנתבעת 2, ובכלל זה תשלום פיצויים ללא הוכחת נזק בהתאם לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954, פיצויים בגין הפסד פצויי פיטורים, פיצוי בגין העידר שימוע, פיצוי בגין העידר הפרשות פנסיונית, תשלום בגין הפרשות לקרן הישתלמות, דמי מחלה, חגים, השבת נכויי שכר שלא כדין, פיצוי בגין העידר הודעה לעובד על תנאי עבודה ובסך כולל של 79,401 ₪.

עוד טענה הנתבעת 1, כי עמדה בכל התחייבויותיה החוקיות הנגזרות מתוקף החוק להגברת האכיפה, וכמתחייב מחוק זה, חתמה על הסכם עם הנתבעת 2 ולפיו ההסכם בין הצדדים לא היה בגדר "הסכם הפסד" וכן ביצעה בדיקה של תלושי השכר של התובעת בדיקה שנערכה על ידי "בודק שכר מוסמך". כך גם טענה כי התובעת לא הקדימה בפנייה אליה על הפרת זכויותיה לכאורה.

כן טענה נתבעת 2 כי ממילא לא השלימה התובעת 6 חודשי העסקה בטרם כניסתה להריון ועל כן לא חל בעיניינה חוק עבודת נשים.

...

סוף דבר לאור כל המפורט לעיל, ובאיזון שבין זכות התובעת לגישה לערכאות לבין זכותה של הנתבעת 1 שלא להיגרר להליכי סרק וכי לא תצא בחסרון כיס, תפקיד התובעת ערובה בסך 1,500 ₪ וזאת תוך 30 ימים.

בשל כך, התובעת זכאית לפצוי בגין הפרת חוק עבודת נשים בשיעור של 3 משכורות שלא יפחת מ- 150 אחוז מהשכר ובסך כולל של 11,821.5 ₪ בגין רכיב זה. לטענת הנתבעת , התובעת היא אשר ביקשה לסיים את העסקתה כאשר במהלך תקופת עבודתה הציגה מצג שוא כי סיימה את לימודיה אולם התברר כי היא טרם עשתה כן, ואף אינה שולטת בתוכנת העיצוב הנדרשת לבצוע תפקידה.

כמו כן סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים אוסר על פיטורי עובדת בהיריון אשר עבדה אצל המעסיק לפחות 6 חודשים, בטרם צאתה לחופשת לידה, ללא היתר ממשרד העבודה.

זכאות התובעת להפרשות פנסיוניות לטענת התובעת משעה שהשלימה 6 חודשי עבודה היה על הנתבעת להפקיד לטובת הפרשות פנסיוניות בגין גמל ופיצויים החל מחודש השביעי לעבודתה ובהתאם לשכרה סך של 1,446 ₪ כעולה מכתב התביעה .יצוין כי בתצהירה ובסיכומים נתבע סכום גבוה יותר בטענה כי הנתבעת ידעה כי לתובעת קופה קודמת על כן, היה עליה להפקיד את הכספים בגין כל תקופת העבודה.

...

בשל כך, לא מצאנו כל בסיס לחיוב הנתבעת שכנגד בתשלום כלשהו בגין פגיעת פרטיות התובעת שכנגד או עבירת לשון הרע.

לאור כל האמור לעיל, דין התביעה שכנגד להידחות במלואה.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין את הסכומים הבאים: בגין פיטורים שלא כדין סך של 6,000 ₪.

" עם זאת בהמשך נקבע שם כי: "מעמדתינו לפיה אין להרחיב את סמכותו של הממונה למצבים בהם התפטרה העובדת בדין מפוטר, גם אם ההתפטרות בדין מפוטר מיוחדת רק לנסיבות מסויימות – אין משתמע כי עובדת אשר מעסיקה היתנכל לה על מנת לעקוף את הוראות חוק עבודה נשים נותרת ללא סעד אפקטיבי. בידי בית הדין לפסוק סעד כספי ממוני ולא ממוני, הנותן ביטוי בין היתר לחומרת המעשים כאמור, ככל שיוכחו. נסיבות שכאלה בודאי עולות כדי הפרה של חוזה העבודה והחובה לפעול בתום לב (השוו: עניין צנעני בסעיף 27 לפסק הדין). בעיה דומה התעוררה בעיניין אפלבוים (ע"ע (ארצי) 1353/02 מרגלית אפלבוים - ניצה הולצמן (22.9.03)). באותו עניין נקבע כי המעסיק פיטר עובדת שטרם השלימה שישה חודשי עבודה מ"הרגע להירגע" תוך תשלום חלף הודעה מוקדמת, וזאת על מנת למנוע ממנה ליצבור שישה חודשי עבודה במועד הפיטורים.

בנסיבות אלו, שעה שסעיפים 6 ו - 8 לחוק עבודת נשים לא עוסקים בשמירת הריון, ושעה שהתובעת הרימה את הנטל להוכיח כי היתה בשמירת הריון רק מיום 5.2.17, ומשרוב המיילים שהציגה לא עוסקים בתקופה זו והתובעת אף השיבה בשלילה כשנשאלה האם עבדה בתקופה בו בהקף שמזכה אותה בשכר, לא שוכנענו כי יש לקבוע כי התובעת זכאית לפצוי בגין הפרת חוק עבודת נשים בנוגע לעילה זו. משכך רכיב תביעת התובעת לפיצויים בגין העסקה אסורה במהלך שמירת הריון נדחית.

...

שעה שלא קיבלנו את טענת התובעת לעניין העלאת שכרה, ושעה שאין כל הסבר מפורט ממה נובעים החוסרים ושעה שהתובעת לא הציגה את כל תלושי השכר ואת כל הדוחות בהתאמה, לא שוכנענו כי הרימה את הנטל להוכיח רכיב תביעה זה. משכך רכיב השלמת הפרשות לפנסיה ופיצויים נדחה.

משנותר לתובעת יתרה ל 2.25 ימי מחלה כעולה מתלוש השכר ל 3/18, ומשגרסתה לעניין ימי העבודה לחודש זה לא נסתרה, הרי שאכן שוכנענו כי היה על הנתבעת לשלם לה שכר בגין 9 ימים .שכך שוכנענו כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 3044 ₪ בגין רכיב זה (השכר ששולם ( 2095 ₪ ) - (571 ₪ ליום * 9)).

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת, תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין, את הסכומים המפורטים להלן: פיצוי בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה בסך של 50,000 ₪; הפרשי שכר בגין חודש 3/2018 בסך של 3,044 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום סיום העסקה (13.3.18) ועד יום התשלום בפועל.