פיוס במטרה ליישר את ההדורים

עוד הוא טען כי הנתבעת פעלה מתוך מטרה להשפילו, להבטיח לו הבטחות סרק, להפעיל עליו לחצים לא הוגנים, לנצל את כישוריו ומיומנויותיו המקצועיים כדי להפיק מעבודתו רווח, מבלי לשלם לו את התמורה האמיתית שהגיעה לו. בסך הכל הועמדה התביעה על סך של 215,564 ₪.

לצד זאת, במסגרת נספח י"ג לתצהירו, התובע ביקש לחזור בו מאותה התפטרות וליישר את ההדורים, וכך הוא כתב שם: "השיחה יצאה מכלל פרופורציה ושנינו חטאנו בזה, ועל שנינו חלה חובת האחריות לצערי, אני רואה שהרכבת יצאה כבר, אך אם תרצי בסוכוי (כך במקור – ל.ת.ס) כלשהוא להציל את המצב או משהו בו. אין לי בעיה שתקראי לי. אגב אני לא מוכן לעבוד דקה נוספת בלי הודעה לעובד בדבר תנאי העסקה כמובא בחוק...". בתשובת לאותה הודעה (נספח י"ד לתצהירו), הנתבעת היתעלמה מדברים אלו של התובע, ולמעשה הודיעה כי היא מקבלת את התפטרותו.

כל זאת, למרות שהתובע ניסה, "בכוחותיו האחרונים", לפייס את הנתבעת ולהפציר בה, כי תחזור מיחסה ומהתנהגותה אליו, וכי תאפשר לו לסיים "...את ימיו האחרונים במשרד בצורה מסודרת ומכובדת...". במישור הנזק טען התובע, כי בהתנהגותה זו גרמה לו הנתבעת "עוגמת נפש וצער עמוק", השפלה וביזוי, "רמיסת כבודו עד דק", ושלילת חירותו.

...

לסיכום לאור כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שתקבל פסק דין זה לידיה: פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד – סך של 5,000 ₪, במונחי מועד מתן פסק דין זה. השלמת פיצויי פיטורים – סך של 8,067 ₪, וזאת בנוסף על הסכומים שנצברו בקופות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 12/12/17 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף, אנו מורים לנתבעת למסור לתובע מכתב שחרור פיצויי הפיטורים שבקרן הפנסיה, וטופס 161, ככל שלא עשתה כן עד כה. יתר התביעות נדחות, כפי שקבענו לעיל.

אשר להוצאות משפט ושכ"ט עו"ד – בשים לב ליחס בין הסכומים שנפסקו לבין הסכומים שנתבעו, ובשים לב לדרך המכבידה בה נוהלה התביעה, בין היתר: כתבי טענות מטעם התובע אשר כללו חזרות, עומס פרטים לא הכרחי וללא הבחנה בין עיקר לטפל, באופן שהכביד מאוד על הטיפול בתיק, כמו גם לחולשותיה הניכרות של התביעה, כפי שפורט לעיל – שקלנו לחייב את התובע לשאת בחלק מהוצאות הנתבעת, אך בסופו של דבר החלטנו, לא בלי היסוס, כי כל צד יישא בהוצאותיו.

השופט ס' ג'ובראן: לפנינו שלוש עתירות התוקפות את החלטה ב/121 של ועדת השרים לעינייני ביטחון לאומי (להלן בהתאמה: הקבינט ו-החלטת הקבינט) מיום 29.6.2016, לתמוך ב"הסכם הפרוצידורלי בדבר פיצויים בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה של טורקיה" וב"איגרת בדבר תהליך הנורמליזציה בין ישראל וטורקיה" הנלווית אליו (להלן בהתאמה: ההסכם הפרוצידורלי ו-האיגרת; ההסכם הפרוצידורלי והאיגרת ייקראו יחדיו: הסכם הפיוס).

בשלב מסוים, לאחר למעלה משנה של נתק, החלו להתקיים מגעים בין הצדדים ליישור ההדורים.

מטבע הדברים, הסכם כאמור מחייב את הצדדים לו לפשרות ולוויתורים, אשר חלקם עשויים להיות כואבים ולא רצויים – וזאת, כדי שניתן יהיה להשיג מטרות אחרות הנתפסות כנעלות יותר במדרג העדיפויות.

...

משכך, סבורני כי לא הייתה מניעות ששני השרים האמורים ישתתפו בהצבעה.

דין טענות אלה של העותרים להידחות.

סוף דבר מכל הנימוקים המפורטים לעיל, שוכנעתי כי דינן של שלושת העתירות שלפנינו נגד הסכם הפיוס בין ישראל לטורקיה להידחות, וכך אציע לחבריי לעשות.

נכונה הטענה כי בהמשך אותו יום היה זה המתלונן שהתייצב במשרדו של מערער 1 ויזם את השיחה שתועדה בתמליל ת/15, אך את זאת עשה רק לאחר שהבין מדברי מערער 2 כעולה מ-ת/14 כי מערער 1 הוא שעומד מאחורי ההצעה ומאחורי הנוסח שעליו התבקש המתלונן לחתום על מנת ליישר את ההדורים בינו לבין מערער 1 ולשוב לעבודה סדירה ותקינה.

לאור המפורט לעיל, אין חולק כי הרב נחשוני יזם, כאחרים לפניו, הסכם "סולחה", ובקש לפייס בין הצדדים, אך לא המתלונן הוא שניצל את אותו ניסיון על מנת לקדם את מטרותיו שלו, אלא המערערים, ובעיקר מערער 1, הם שעסקו, אגב אותו ניסיון פשרה, בנסוח דרישותיהם ובייצור המסמך שעליו נידרש המתלונן לחתום, והם שיזמו את השיחות, כמו גם את תיכנן המטריד, מבלי שהיה בידם כל בסיס להניח כי המתלונן נכון במסגרת הליכי הפיוס לחזור בו מהתלונה שהגיש, או לאשר שמקורה בטעות גרידא.

...

מסקנה דומה מתחייבת גם לגבי מערער 2, עורך דין אשר אמור לשמש כקצין בית המשפט, ראש וראשון לשומרי החוק ולהגנה על טוהר ההליך המשפטי, ועוד כזה ששימש גם כראש מחלקת הכשרות במועצה הדתית בעיר.

אם מארזים אלה נסיר את שלהבת ההרשעה, מה יגידו אזובי הקיר? שותפים אנו באופן מלא לדברי בית המשפט קמא בסוגיית הקלון, ולניתוח המעמיק שערך בנושא זה. לטעמנו, כל המוסיף גורע.

לאור כל האמור לעיל אנו דוחים את הערעור, על כל חלקיו.

יש גם לתת את הדעת לעובדה החשובה למדי בעניינינו לפיה הנתבעים, ביוזמתם, מספר חודשים לאחר הגשת כתב התביעה נגדם, עקרו את עץ הפיקוס משורשיו וכרתו שדרת עצי הפיקוסים הצעירים, כאות של רצון טוב לקידום הפיוס בין הניצים ויישור ההדורים.

לאחר שאני מביאה בחשבון את כל אלה, ואת העובדה כי הנתבעים סבלו אף הם מרעש ולכלוך שנוצרו עקב הפעלת המפוח על ידי ליליאן, וכן את העובדה כי הנתבעים שתלו את העץ בשטח אדמתם בתום לב ושלא מתוך מטרת לגרום נזקים לתובעים ולפגוע בזכות ההנאה המוקנית להם, שוכנעתי כי ישנו מקום להעמיד את הפצוי המגיע לתובעים בגין מכלול האירועים שהוכחו, לרבות השענת האופניים על גדר ביתם של התובעים, ע"ס 20,000 ₪ המהוה פיצוי הולם וראוי בנסיבות תיק זה. למען הסר ספק פיצוי זה כולל בתוכו את הסך של 693 ₪ אותו שילמו התובעים בעבור עקירת שורשי העץ ועלויות המדידה בה נשאו התובעים.

...

לאחר שאני מביאה בחשבון את כל אלה, ואת העובדה כי הנתבעים סבלו אף הם מרעש ולכלוך שנוצרו עקב הפעלת המפוח על ידי ליליאן, וכן את העובדה כי הנתבעים שתלו את העץ בשטח אדמתם בתום לב ושלא מתוך מטרת לגרום נזקים לתובעים ולפגוע בזכות ההנאה המוקנית להם, שוכנעתי כי ישנו מקום להעמיד את הפיצוי המגיע לתובעים בגין מכלול האירועים שהוכחו, לרבות השענת האופניים על גדר ביתם של התובעים, ע"ס 20,000 ₪ המהווה פיצוי הולם וראוי בנסיבות תיק זה. למען הסר ספק פיצוי זה כולל בתוכו את הסך של 693 ₪ אותו שילמו התובעים בעבור עקירת שורשי העץ ועלויות המדידה בה נשאו התובעים.

לסיכום: על יסוד חומר הראיות שהונח לפני ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים לכאן ולכאן, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה ובהתאם ולאחר שבחנתי את שאלת הנזק, כמפורט לעיל, הריני מורה כלהלן: ניתן בזאת צו האוסר על הנתבעים להיכנס לשטחם של התובעים ולהטרידם בכל דרך שהיא.

בנוסף לסכום המפורט, ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד לתובעים יחד את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

אותו מכר של ת'אאר ניסה להניע מהלך של פיוס בין הנאשמים ובין ת'אאר וליד, דרך מספר תושבים בעלי מעמד בצור באחר.

ר' למשל לענין זה ע"פ 4173/07, מדינת ישראל נ' פלוני, שם נפסק: "ולגופו של עניין. רבות נאמר בבתי המשפט על תופעת האלימות הפושה בחברה הישראלית ועל הצורך של איחוד כוחות של כל הרשויות לצורך מילחמה בתופעה זו. תפקידו של בית המשפט במאבק הוא הטלת עונשים מרתיעים ומשמעותיים על הנוקטים באלימות לפיתרון סכסוכים, על מנת להעביר מסר, הן לעבריין האינדיוידואלי, והן לעבריינים הפוטנציאלים ולחברה כולה, כי אין החברה טולרנטית להתנהגויות מעין אלה." ר' גם ע"פ 8991/09, מכבי נ' מדינת ישראל: "המקרה שלפנינו תחילתו בויכוח שפרץ בין המתלונן למערער בשל עניין של מה בכך. במקום ליישר את ההדורים באופן מתון וענייני, בחר המערער להגיב לדברים שהטיח בו המתלונן באמצעות חבטה בפניו באמצעות קסדת האופנוע שלו. בעקבות כך נגרמה למתלונן חבלה חמורה, וכפי שציין בית משפט קמא הארוע עלול היה להסתיים בתוצאה קשה הרבה יותר, עד כדי קפוח חיים. אף אם נניח כי המתלונן נהג שלא כשורה במהלך הארוע, אין בכך בשום אופן כדי להצדיק את התגובה האלימה והבריונית מצד המערער. המסר החד-משמעי שעל בתי המשפט להעביר הוא כי לא ניתן להשלים, בשום מקרה, עם פיתרון סכסוכים באלימות ובכוח הזרוע, ועל כן בדין נתן בית משפט קמא משקל מרכזי בגזר הדין לחומרת מעשיו של המערער." אכן, צודק ב"כ הנאשמים כי החבלות אשר נגרמו לת'אאר ווליד לא היו חמורות.

האופן בו הציג את האירוע בפני השרות הוא גרסה מרוככת מאוד של המעשים מושא כתב האישום, ונעדרת ממנו תרומתו הנכבדה של נאשם מס' 2 לאירוע, קרי החבירה ליתר הנאשמים ובני משפחתו והגעתם יחדיו לחנות במטרה לפגוע בת'אאר ווליד.

...

סיכומו של דבר, בכפוף להערה בעניינו של נאשם מס' 3, לא ראיתי הבחנה ממשית בין הנאשמים השונים וראיתי לגזור על כולם עונשים דומים, הנמצאים בצדו הנמוך של מתחם העונש ההולם, גם אם לא בתחתיתו.