פיברומיאלגיה בלתי מאובחנת

המומחה נישאל לגבי מיגבלות אלה ואחרות, וציין כי הוא לא בדק מיגבלות אלו, אשר שייכות לתחום האורתופדי, שכן תיסמונת הפיברומיאלגיה איננה מאובחנת על ידי מיגבלות בתנועות, אלא על ידי כאבים בנקודות מפושטות בכל הגוף.

...

לאחר שבחנתי את טענות הנתבעת, לא מצאתי מקום לקבל את הטענות.

התובעת העידה כי לא ידעה על זכותה זו. גם אם התובעת הייתה רשאית לעתור להשלמת התקופה לכדי 90 יום, לא מצאתי מקום לנכות סכומים נוספים, שכן בסופו של דבר כעולה מהמסמך נ'1, התובעת קיבלה דמי פגיעה לגבי התקופה שממועד התאונה 6.11.16 ועד 30.1.17, היינו 86 ימים מתוך 90 הימים הניתנים דרך קבע לנפגעים בתאונות עבודה, כאשר לגבי התקופה שמעבר לכך, הנטל היה על הנתבעת להוכיח כי התובעת היתה זכאית לתשלומים מהמוסד לביטוח לאומי, וזאת לא הוכח.

בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים [חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון] תשל"ו 1976, רשאי בית המשפט לפסוק לתובעת עד 10% מהסכום המירבי, ונראה כי יש מקום להעתר לבקשה.

סיכומו של דבר נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סכום כולל של 181,000 ₪, בצירוף שכר טרחה בשיעור של 27,530 ₪, והשבת האגרה הראשונית ששולמה בפתיחת התיק.

לאור הזמן הרב שעבר מאז התאונה, מצופה היה, כי המערער יצטייד בחוות דעת רפואית או מיסמך רפואי אחר המבסס את טענתו הרפואית, כי הפיברומיאלגיה קשורה לתאונה או הקובעת כי התסמינים המתועדים, לטענתו, במרוצת השנים מעידים על כך שכבר סבל, בסמוך לתאונה, מפיברומיאלגיה בלתי מאובחנת.

...

לטענת המשיב, דין הערעור להידחות שכן הוא מכוון כנגד ההיבטים המקצועיים של עבודת הוועדה.

מסקנה: הוועדה ערה לשינוי הקריטריונים של אבחנה של פברו מאלגיה מ-1990 ASR, 10% ASR אין כל הוכחה לקיום קריטריונים לאבחנה של פברו מאלגיה לתקופה שלאחר התאונה משנת 1994 ואילך, לא לפי ASR 1990 ולא לפי 2010 ASR.

הנה כי כן, משלא הצביע המערער על טעות משפטית שנפלה בעבודת הוועדה והנמקתה הינה מקיפה וברורה ונסמכת על התיעוד הרפואי שהוגש לה, הערעור נדחה.

למרות בקשת המשיב לפסוק הוצאות, לא שוכנעתי כי יש לפסוק הוצאות בשל העובדה כי מדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי.

בתשובה לתגובה נטען כי בבקשה המקורית לא הייתה עתירה למינוי ראומטולוג משום שמחלת הפיברומיאלגיה לעיתים קרובות לא מאובחנת או מאובחנת באיחור רב, ומשכך יש ליתן חשיבות לקיומם של סימפטומים של מחלת הפיברומיאלגיה.

...

כך, בסיכום ביקור אצל רופא אורטופד מיום 24.10.2018, שלושה שבועות לאחר התאונה, אליו הפנתה התובעת בתשובתה, צוין בפרק התלונות "עדיין כאבים בצוואר, שכמות, ראש, גב תחתון, במרפק ימין, תחושת נימול בשתי האמות וכפות ידיים... סחרחורות וכאבי ראש, הקאות, חסר בשינה בשל כאבים...". בסיכום והמלצות אותו ביקור נכתב "בשל התלונות שלא חולפות וכאבים מפושטים במספר איזורים נשלחת למיפוי עצמות...". תלונות אלו חזרו ונשנו גם בביקורים נוספים אצל הרופאים המטפלים: כך, ביום 13.12.18 התלוננה התובעת בפני רופאת משפחה על כאבים בגב תחתון, עמ"ש צווארי, מרפק ימין, כאבי ראש, תחושת נימול; בהפניית רופאת משפחה מיום 23.12.18 למכון פיזיותרפיה, צוין כי התובעת "ממשיכה מעקב רופא אורטופד עקב כאבים ותחושת נימול בידיים, כאבי ראש וכאבי גב". בהפנייה לרופא תעסוקתי מאותו תאריך צוין גם כי התובעת סובלת מכאבים במרפק ימין; בסיכום טיפול פזיותרפיה מיום 13.3.19 צוין "ללא שיפור לדבריו ללא בכאבים או בתפקוד מטופלת עדיין מוגבלות בתפקודי בית. כאבים במישוש מרפק"; מסיכום ביקור רופאת משפחה מיום 8.2.19 עולה כי תלונות התובעת מביקור בתאריך 23.1.19 כללו כאבים במרפק ימין, כאבי גב לכל האורך, נימול בידיים, ובבדיקה נמצאה רגישות בכל אורך עמ"ש, מוגבלות בתנועות, ורגישות במרפק ימין, ובבדיקה מיום 8.2.19 נמצאה רגישות במגע; בהפניית רופאת משפחה מיום 28.3.19 למכון פיזיותרפיה צוין כי התובעת "עדיין סובלת מכאבים במרפק ימין, בצוואר ובגב תחתון. תחושת נימול ביד ימין". משכך, אני סבורה כי בנסיבות העניין יש בתיעוד האמור משום "בדל ראיה" הנדרשת על פי הפסיקה, לצורך מינוי מומחה בתחום הראומטולוגיה.

מכאן נקבע בחוות-דעת המומחה בתחום הראומטולוגיה, כי התאונה הנדונה גרמה להחמרה בתסמיני הפיברומיאלגיה שהייתה קיימת אך לא מאובחנת והנכות בגין ההחמרה עומדת על שיעור של 10% לאחר ניכוי של 10% בגין העבר הרפואי, לפי סעיף 35(1)(ג) לתקנות.

...

עם זאת, בהינתן מצבה הרפואי כתוצאה מהתאונה, בעטיו אף נדרשה התובעת לשלושה ניתוחים; האמור בתצהירי העדות הראשית מטעמה בכל הנוגע לקבלת העזרה מבני-המשפחה ומסקנתי בדבר נכותה התפקודית, נכונה אני להניח, כי היא נדרשה בכל זאת לעזרה החורגת מעזרה רגילה של בני-משפחה ולו בתקופה הסמוכה לאחר התאונה ואני סבורה, כי בנסיבות העניין ובהתחשב בתחלואה שאינה קשורה לתאונה, יהא זה נכון וראוי לפצותה בראש נזק זה בפיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד על דרך האומדנה בסך של 28,000 ₪.

סוף דבר מכאן שנזקי התובעת בגין התאונה עומדים על סך כולל של 156,929 ₪, כמפורט לעיל ולהלן: הפסד שכר לעבר [כולל פנסיה] - 48,138 ₪ הפסד שכר לעתיד [כולל פנסיה] - 93,073 ₪ הוצאות לעבר ולעתיד - 12,000 ₪ עזרת הזולת לעבר ולעתיד - 28,000 ₪ כאב וסבל - 26,428 ₪ _____________________ 207,639 ₪ _____________________ בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי [לא כולל דמי פגיעה] 50,710 (-) _____________________ 156,929 ₪ הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של 156,929 ₪ כמפורט לעיל, בתוספת שכר-טרחת עו"ד כדין והוצאות משפט, אגרה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתה בפועל ותישא בתשלום מחצית האגרה השנייה.

יצוין, כי אין מקום להיעתר לבקשת התובעת לפסיקת הוצאות בגין שכר-טרחת בא-כוחה עבור הייצוג בהליך במוסד לביטוח לאומי [ראו סעיפים 50-51 לסיכומים מטעם התובע], זאת בהעדר הסכם שכר-הטרחה בהליך זה ומכל מקום, בשים לב לסעיף 16(א) לחוק הפיצויים הקובע את התעריף המקסימלי לשכר-טרחת עורך-דין בעד הטיפול בתביעות לפי חוק הפיצויים [ע"א 575/88 לאה קריכלי נ' ביהם פ"ד מג(3) 602 וכן רע"א 7204/06 ישראלה ארליך נ' עו"ד יהושע ברטל (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 2.8.12); ע"א 8326/12 סיגל כהן נ' עיזבון המנוח טורוק ליאונד ז"ל (פורסם במאגרים המשפטיים ניתן ביום 29.4.13)].

באשר לאבחנה של פיברומיאלגיה אישר המומחה כי הוא אינו מומחה לפיברומיאלגיה, אשר מאובחנת בדרך כלל על ידי רופאים ראומטולוגיים, אך מצא לציין כי תלונות חוזרות על כאבים מפושטים ורגישות לכאב מתועדות מאז שרותה הצבאי.

...

לטענת הנתבעים מקריאת שלוש חוות הדעת הרפואיות עולה מסקנה אחת והיא כי התובעת סובלת מהפרעה קונברסיבית שהיא המקור לתלונותיה וזו אינה קשורה בתאונה.

מנגד, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי התובעת לא נפגעה כלל כתוצאה מהתאונה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים אני קובעת כי הציוד והאביזרים אותם קבע ד"ר עצמון צור בחוות דעתו אינם נדרשים לתובעת כתוצאה מהפגיעה המשויכת לתאונה.

איני סבורה כי ניתן היה להגיע למסקנה הנוגעת לקשר הסיבתי שבין מצבה של התובעת לפגיעה בתאונה, ללא מינוי המומחים.

סוף דבר ראיתי להעמיד את הפיצוי המגיע לתובעת, בגין פגיעתה בתאונה מיום 24.12.09, על סך של -185,680 ₪.