בנוסף, עדות זו היא עדות יחידה "שמשקלה הראייתי נמוך מכדי להרים את נטל הראייה בנוגע לרצונו של המנוח בהמשכיות". כמו כן, הוכח שהקטין היה אופטימי ביחס לסכויי החלמתו ואין באמרה זו "משום ראייה המבססת מסקנה שהיא בבחינת קרוב לוודאי. אף לא קרוב לכך".
הקפאת זרע עשויה לבסס רצון להורות בחיים.
המחוקק הכיר בפעולות משפטיות של קטין לפני גיל 18 בהסדרים ספציפיים בלבד לאור תכליתם והסמכויות שמוענקות מכוחם.
ביחס לאמרה היחידה של המנוח שבה לפי דברי הורי המנוח, המנוח שאל את הרופא האם ניתן יהיה להשתמש בזרעו אם הוא לא ישרוד, נקבע שקיים קושי ראייתי שמכרסם במשקלה של עדות זו. מדובר בקביעה עובדתית שערכאת העירעור לא נוטה להתערב בה.
העובדה שבית משפט אישר במקרה מסוים לקטין להיות אפוטרופוס על בנו, אינה רלוואנטית לעניינינו, שהרי עסקינן בשאלה האם ליצור חיים מזרעו של נפטר ולא בשאלה האם קטין יכול לשמש כאפוטרופוס על בנו שכבר נולד.
...
לפיכך, אני סבור שאין לקבוע קטגורית שלרצון של קטין כבן שבע עשרה, כמו במקרה דנן, אין תוקף משפטי.
סיכומו של דבר: אציע לדחות את הערעור, תוך שאת השאלה העקרונית האם יש ליתן תוקף משפטי לרצונו של קטין לעשיית שימוש בזרעו לאחר פטירתו, נותיר בצריך עיון.
משאין מקום להבחין בין בגיר לקטין בכל הנוגע לצורך בקיומן של "אינדיקציות ברורות וראיות משמעותיות" בדבר רצונו של מנוח להביא מזרעו ילדים לעולם גם אם אינו בין החיים; ילדים שלא יכיר ולא יגדל; ילדים שיגדלו בחברת אם שאינו מכיר; אם שאחרים, גם אם אלו הוריו, יבחרו במקומו להיות אם לילדיו; משראיות שכאלה לא הונחו לפני בית משפט קמא, גם לא לפנינו, במקרה מושא פסק דינו של בית משפט קמא - אין מנוס אלא לדחות את הערעור ודי בטעם האמור לשם כך. השאלה הנכבדה, בה הכריע בית משפט קמא, בדבר הכרה ברצון של קטין להורות אינה צריכה הכרעה במקרה שלפנינו ואני מסכים עם חברי, הש' שילה, כי ניתן להותירה בצריך עיון, מנימוקיו.