כן נטען, כי שגה בית המשפט בכך שלא היתייחס, לכאורה, לאמור בסעיף 92 לפקודה, לפיו במקרים של אבדן רשאי מנהל המכס להחזיר את המכס ששולם, כאשר לטענתם גניבה באה בגדרי "אבדן", ו"רשאי" יש לפרש במובן "חייב". עוד נטען, בהקשר זה, כי הנושא לא הובא לידיעת מנהל המכס ומשכך, היתנהלות המכס במקרה דנן פסולה.
עוד נאמר, כי במוצרי יבוא חל ארוע המס עם הגעת הטובין ארצה, גם טרם הפדיה מפיקוח המכס ותשלום המסים, וכי לאחר תשלום המס על-מנת לזכות בהשבתו, בהתאם לאמור בסעיף 150(1) ובסעיף 92 לפקודה, יש צורך לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: (א) הפגיעה בטובין נעשתה בשל אבידה, השמדה, נזק או עזיבה; (ב) המאורע שבשלו נעלמו הטובין לא ניתן היה למניעה; (ג) הארוע נגרם בעת שהטובין היו בפקוח המכס.
עוד נטען, כי מסוף וחברת הביטוח מבקשות להיטיב את מצבן על-ידי היתלות בפטור המצוי בסעיף 92 לפקודה, שהוראתו – מתן פטור ממכס בעבור טובין שנמסרו להחסנה לתקופה ממושכת, אשר במהלכה ארע ארוע בלתי נימנע שבשלו לא יכלו הטובין לצאת בפועל לצריכה; נטען, כי בהיעדר צריכה אין תכלית החוק (מסוי צריכה) מתגשמת, ולכן נוצר המנגנון המאפשר פטור ממכס במקרים אלה – ובהם בלבד.
את סעיף 92 לפקודה משלים סעיף 93, הדומה לו בכל תנאיו אך למעשה ממשיך את ציר הזמן:
"טובין שנרשמו כהלכה למסירה מן המחסן לשם סילוקם, או לשם ייצוא, ואבדו או הושמדו מחמת מאורע שלא ניתן למנוע, בין בשעת מסירה ובין בשעת טעינה, רשאי המנהל לוותר על המכס החל עליהם או להחזיר את המכס ששולם עליהם, כולו או מקצתו".
בא סעיף 93 ומלמדנו, כי גם מקום שהטובין הושמדו בעת מסירתם מהמחסן חל ההסדר המאפשר השבת המכס ששולם.
...
אקדים ואציין, כי סבורני שבנסיבות המקרה לא עמדה החברה בתנאי הסעיף ועל כן אין להיעתר לערעור, כפי שיפורט.
נוכח האמור אין מנוס מאי היעתרות לערעורים.
עם זאת, נראה לנו כי מן הראוי שלא להשית הוצאות בנסיבות התיק.
כשלעצמי, אני סבור כי ענייננו נופל בגדרו של סעיף 150 (1) לפקודה וניתן לומר כי הטובין שוחררו מפיקוח המכס.
