פטור מערבות ואשם תורם בבנקאות

בהתאמה, הייתי מוצאת לנכון להחיל אשם תורם משמעותי ביותר על הבנק במקרה דא. ברם, משהבנק חדל לגלות גם פרט הנקוב בסעיף 22 לחוק הערבות, שהסנקציה בצידו פטור מלא - אין אני נידרשת לכך.

...

לעניין זה גם אין בידי לקבל את ההשערה הנוספת שהעלה מר זילבר, לאחר שעומת עם נתון זה, כי: "גם זה אפשרי לפעמים כאשר יש עומס. אולם, הפקידה שהחתימה אכן החתימה, אולם הפקידה שלידה אותה ילנה או משהי אחרת שכן דוברת רוסית הסבירה להם במפורש ואותה איריס שהחתימה אותם לא יכולה להסביר להם מכיוון שאינה דוברת רוסית. מי שהסביר להם ודיבר איתם הן רק פקידות דוברות רוסית" (ראו: עמוד 6 לפרוטוקול שורות 24-27).

לפיכך, אני מורה כי הנתבעים פטורים מערבותם.

סוף דבר דין התביעה להידחות.

לטענת הנתבע, משבחר הבנק לפטור את הערב הנוסף מערבותו תמורת תשלום סכום כזה או אחר, כאשר נותר חוב בסך של למעלה מ-90,000 ₪ שיושת כולו על הנתבע, הוא הפר את ההסכם שנכרת בין הצדדים וכן את חובת הנאמנות, חובת תום הלב וחובות הדיווח, הגילוי והזהירות כלפיו וגרם לו לנזקים עצומים.

לחילופין, יש לקבוע כי קיים אשם תורם של הבנק משום שהתרשל, לא הקטין את ניזקו ולא פעל על מנת להפרע מנכסי הערב הנוסף ובכך הגדיל את ניזקי הנתבע.

...

לאור האמור לעיל, אני קובע כי הבנק הרים את הנטל המוטל על כתפיו להוכיח כי הנתבע חתם על כתבי ערבות להסכמי ההלוואה ועל טופסי גילוי נאות לערב שצורפו להם, שהינם תקפים ומחייבים אותו בתשלום חוב החברה כלפי הבנק, בהתאם לחלקו היחסי על פי כתבי הערבות (50% בהלוואה הראשונה ו-35% בהלוואה השנייה).

משכך ובהעדר ראיה לסתור, יש לקבל את בקשת הבנק לחייב את הנתבע בריבית בנקאית חריגה הנהוגה אצלו, המשתנה מעת לעת, אשר תתווסף בכל שלושה חודשים, החל ממועד הגשת התביעה (13.5.18) ועד למועד התשלום המלא בפועל.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, הריני מקבל את התביעה ופוסק בזאת כדלקמן: על הנתבע לשלם לבנק סך של 91,827 ₪ בתוספת ריבית בנקאית חריגה הנהוגה בבנק התובע, המשתנה מעת לעת, אשר תתווסף בכל שלושה חודשים, החל מיום 13.5.18 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

עובדה זו מעלה למצער תמיהות, המצדיקות את הספק שהטיל ב"כ הנתבעים באותנטיות של כתב הערבות שהונח בתיק,שמכוחו באה תביעה זו. העידר יכולת להסביר מדוע הוגשו תביעות כנגד ערבים נוספים בעבר וכעת פועל הבנק אך ורק כנגד הנתבעים כאן, מעלה ספק בדבר כושרו של הבנק להפרע מכוחו של הסכם זה. בהקשר זה אציין, כי לא נעלמה מעיני הוראת סע' 13 ב' להסכם המתירה לבנק לפטור ערבים כאלה ואחרים מהחיוב כרצונו.

בעיניין ליברמן מוסיף בית המשפט וקובע כי בנסיבות העניין שם (כפי שפורט לעיל), מן הראוי ליתן לערבים פטור מלא מערבותם ואף אין לייחס להם אשם תורם (שם סע' 18 – 19).

...

הפעלתה של גישה זו בערעור שלפנינו מובילה למסקנה, כי מכוח עקרון תום-הלב יש לשחרר את הערבים מחבותם כדי הנזק שאי-מתן ההודעה גרם להם.

למעלה מן הצורך יוסף, כי נראה שבמקרה זה צריך היה הבנק לפטור את הערבים בוודאי מריבית הפיגורים שצמחה על ההלוואה משך כל השנים, מאז שנת 1993 ועד למועד זה. ראה בעניין זה הפ (תא – מחוזי ת"א) 19136-01-10 שושנה קדמון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים) שם קובע בית המשפט באשר לנזק כי "...אין בידי לקבל את טענת הבנק לפיה המבקשת לא הוכיחה את טענתה בדבר הנזקים שנגרמו לה עקב הפרת חובת אי היידוע, באמצעות חוו"ד של מומחה בעניין, שכן אין צורך בחוות דעת. בנסיבות המקרה, על הבנק היה לנטרל ולעקר מיוזמתו את כל ריבית הפיגורים שצבר חשבון ההלוואה, מאז ההפרה הראשונה של תשלומי ההלוואה, בגין אי התשלום במעד, שכן זה הנזק שנגרם למבקשת עקב אי מתן הודעת הבנק כקבוע בדין". יתירה מכך, בהתחשב בשנים שחלפו מאז ביקשו הערבים את מימוש הבטוחה לבין מועד זה, אף אין ספק כי נגרם להם נזק ראייתי של ממש בכל הנוגע ליכולתם להוכיח את הסכומים שהיו נפרעים, לו מומשה במועד.

על יסוד כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעים 1 – 4 פטורים מערבותם והתביעה כנגדם, נדחית.

במילים אחרות, למרות חוסר הייחודיות המאפיין את נוסח תניות השיפוט שבכתבי הערבות, אין אינדיקאציה לכך שציפייתם הסבירה של הצדדים בתקופה הרלוונטית לעריכתם היתה כי המחלוקות העתידיות הקשורות לנשוא התביעה תתבררנה בפורום הבלגי, ולמעשה, מאחר שנראה כי עיקר הפעילות החשבונאית התקיימה בישראל (שכן מקום מושב הבנקים-המשיבים בישראל), הרי שנראה כי ציפיית הצדדים היתה הפוכה, ולכן הפורום הישראלי הוא הפורום הנאות.

בהקשר לטענה זו, כמו קודמתה, טוען המבקש כי נגרם לו נזק בשיעור ההפרש בין סכום החוב הנתבע לבין הסכום של 2,000,000$, ולחלופין ניתן לייחס לבנק אשם תורם לכל חוב שנוצר.

לפיכך, ובהתאם לסעיף 22 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, טוען המבקש כי הוא פטור מערבותו.

...

בבקשות לביטול היתר המצאה ולחלופין סילוק על הסף, טוען המבקש כי יישום מבחן מירב הזיקות בעניינינו מוביל למסקנה לפיה הפורום הבלגי הוא הפורום הנאות-המבקש הוא אזרח ותושב בלגיה, וכל הנתבעים הנוספים שנטען לערבותם הם גם כן אזרחי ותושבי בלגיה או חברות שמקום מושבן בבלגיה (המצויות בהליכי כנוס נכסים בבלגיה).

לפיכך, נדחית הבקשה למחיקת כותרת.

אני סבור, כי טענה זו היא בעלת אופי ספקולאטיבי במקצת, אך דוקא בשל כך, קיימת הצדקה ליתן רשות להתגונן לגביה, על מנת לבררה עובדתית.

לאור זאת, הבקשות מתקבלות בחלקן, וניתנת רשות חלקית להתגונן, בהתאם לאמור.

אחריות הערבים על-פי השטר נעבור עתה לשאלה העיקרית העולה בעירעור זה. במובנה הצר, שאלה זו הנה, אם בנסיבות העניין שלפנינו היה מקום לייחס לערבים "אשם תורם". כדי להשיב על שאלה זו יש להרחיב היריעה, תוך בחינת השאלה אם הבנק הנושה חב חובת הודעה לערבים על דבר מתן ארכה לחייב ואם הפר חובה זו. רק אם נשיב על שאלות אלה בחיוב, יהא מקום לבחון את שאלת "האשם התורם". ניפתח בניתוח מעמדו של הבנק-הנושה, האוחז כנפרע בשטר.

כן נטען בפנינו כי תיקון חוק הערבות בתשנ"ח, אשר קבע (בסעיף 26(א)) כי הסנקציה בגין אי-מתן הודעה לערב על אי-קיום חיובו של החייב הנה בפטור הערב כדי הנזק שניגרם לו בשל כך, מהוה הוכחה לכך כי על-פי הדין שקדם לתיקון לא ניתן היה לנקוט סעד זה. גישה זו אינה נראית לי. מקביעת התיקון לחוק הערבות אין ללמוד דבר על הדין הקודם.

...

נראה לי אפוא כי בנסיבות המקרה ייחס הבנק-הנושה את סכומי הכסף שקיבל מאזרי לפירעון יתרת החובה שבחשבון העו"ש ולא לפירעון השטר.

כשלעצמי, סבור אני שהתשובה על כל השאלות הללו – ובעיקר על הראשונה שבהן – היא בחיוב.

עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני: "סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות הנובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום-לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר, כי זו חובה מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. היעדר הוראה באשר לתוצאות, הנובעות מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות על-פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת..." (בג"ץ 59/80 הנ"ל, בעמ' 838-839).

הפעלתה של גישה זו בערעור שלפנינו מובילה למסקנה, כי מכוח עקרון תום-הלב יש לשחרר את הערבים מחבותם כדי הנזק שאי-מתן ההודעה גרם להם.

עם זאת, תיקון החוק מצביע על המדיניות שנראתה למחוקק כראויה, ויש בכך כדי לחזק המסקנה המכירה בכוחה של מדיניות זו גם לעניין הדין הקודם.

התוצאה הינה אפוא, כי אנו מקבלים הערעור, מבטלים את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, וקובעים כי הערבים מופטרים מחבותם על-פי השטר.