מנימוקי פסק הדין, חייב בית משפט קמא את המערערת בתשלום למועצה סך של 20,051 ₪ ליום 4.2.2014, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חוב) תש"ם-1980, בצרוף הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.
המשיבה, מצידה, לא השיבה לטענה זו של המערערת בדבר הסייג לתחולה, הגם שאין ספק שהיא הייתה ערה לה, מאחר והטענה הועלתה על ידי המערערת הן במסגרת הודעת העירעור (סעיף 15) והן במסגרת הדיון בבקשת המערערת לפטור מהפקדת עירבון בעירעור (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 14.3.2019 בפני השופטת קיציס, ש' 32-28).
גם בית משפט קמא התרשם ממצבה הכלכלי של המערערת וקבע בפסק הדין (בפיסקה 11) כי: "אני ער למצבה הכלכלי של הנתבעת, שבין היתר פורט במכתבים ששלחה הנתבעת למועצה כמו גם בדוח העובדת הסוציאלית שצורף כנספח לתצהיר הנתבעת. ספק אם יצלחו נסיונות גבייה של החוב...תשקול התובעת אם לעמוד על מלוא החוב וזאת כדי לגבות מצד אחד סכום משמעותי של החוב ומצד שני כי הסכום לא יכביד יתר על המידה על יכולת קיומה הכלכלי של הנתבעת.".
בנוסף, סכום הערבון בגין העירעור הופחת על בסיס הסכמת הצדדים מ – 10,000 ₪ ל – 4,000 ₪ בפריסה של 8 תשלומים (החלטת השופטת קיציס בפרוטוקול הדיון מיום 14.3.2019).
...
מנגד, טוענת המועצה כי יש לדחות את הבקשה, מאחר וסיכויי המערערת בערעור קלושים ביותר, היות וטענותיה נוגעות לממצאים עובדתיים שקבע בית משפט קמא ומאחר ומאזן הנוחות, נוטה בברור לטובת המועצה אשר "צמאה" לכספים המגיעים לה מכוח הדין ולא תהיה כל בעיה להשיב למערערת את הכספים, היה וערעורה יתקבל.
לפיכך, אין לשלול את טענת המערערת כי חיובה בביצוע פסק הדין, שעה שערעורה תלוי ועומד, עלול לגרום לה נזק רב.
לאור כל האמור לעיל, בשים לב לטענות המשפטית שהעלתה המערערת ולנסיבותיה האישיות, כפי שפורטו בפסק הדין ובתצהירה ובאיזון בין טענות אלו והנזק שעלול להיגרם למערערת, לבין טענות המשיבה, כי עיכוב ביצוע פסק הדין משמעו פגיעה אנושה בקופה הציבורית, הגעתי למסקנה כי המקרה שבפניי מצדיק חריגה מהכלל הנוהג לגבי אי מתן עיכוב ביצוע בכל הנוגע לפסקי דין כספיים.
סוף דבר
הבקשה מתקבלת.
המשיבה תשלם למבקשת הוצאות בקשה זו בסך של 900 ₪.
