פטור ממס שבח על דירת מגורים ללא תמורה

הכול מסכימים, כי כדי שהמשיב יהיה זכאי לפטור ממס שבח על מכירת דירת המגורים שבוצעה ביום 5.1.84 צריך שסעיף 49ו של חוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג-1963 (להלן-החוק), לא יחול על המכירה.

לפי הלכה זו, מקרקעין שנמכרו בעיסקה החייבת במס (בעניינינו-המכירה נושא הערעור), אשר קדמו לה עסקות פטורות ממס (בעניינינו-המכר ללא תמורה מהיורשים לאח המכר ללא תמורה מהאח למשיב), חוזרים לצורך קביעת יום הרכישה שלהם אחורה אל היום שבו לאחרונה נעשתה בהם עיסקה, שבגינה שולם מס (בעניינינו-הרכישה של האם בשנת 1957).

...

מסקנה זו אינה יכולה לעמוד.

אנו מחליטים, לכן, לקבל את הערעור, לבטל את החלטתה של ועדת הערר ולהחזיר את שומתו של המנהל על כנה.

טרם הסכם המכר, ניתנה למסייס רשות ללא תמורה להשתמש בנכס ולהתגורר בו. משבוטל הסכם המכר בעקבות אי תשלום התמורה, הרי מה שנותר בידי מסייס היא הרשות שניתנה להם להשתמש במקרקעין.

ביום 19.2.16 הוציא המשיב שומת מס שבח ומס רכישה כעסקה פטורה ממס שבח על פי סעיף 62 לחוק ומס רכישה בשיעור שליש מהמס הרגיל לפי תקנה 20 לתקנות מס רכישה.

מסייס תפסו חזקה בקרקע לפני 18 שנים, הם קיבלו היתר בנייה בהתאם להתחייבות בלתי חוזרת של פאיזה ונאיפה, בנו דירה על הקרקע ומתגוררים בה משנת 2005 ועתידים להמשיך להתגורר בה עד 23.1.26.

המשיב ציין בסיכומיו, כי הקפיא הוצאות שומות מס שבח ורכישה בגין המכר החוזר מאחר וטרם התמלאו התנאים שקבעו הצדדים בסעיפים 5 ו-6 להסכם הפשרה לפיו פינוי הדירה יהיה ביום 23.1.26 בכפוף לתשלום פיצוי.

...

אין כל בסיס לטענה זו ולא שוכנעתי, כי במועד החתימה על תצהיר הרשות, הייתה כוונה למכור את הקרקע למסייס וכי תצהיר הרשות נחתם במסגרת ההסכמה האמורה.

בחינת המקרה שלפנינו בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה ובהוראת הביצוע מובילה למסקנה, לפיה יש להכיר בביטול הסכם המכר.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי, כי דין העררים להתקבל.

הם ביקשו לזכות בגין מכירה זו בפטור ממס שבח על פי הוראת השעה.

הוא נימק החלטתו זו בכך שמתקיים הסייג הקבוע בהוראת סעיף 2(ה) להוראת השעה, שכאמור מורה כי הפטור לא יחול "לגבי דירת מגורים שהמוכר קיבל ללא תמורה בתקופה הקובעת". יצוין, כי בשונה מהדירות נשוא ערעור זה, העניק המשיב פטור ממס שבח בגין מכירת יתר הדירות באותו ביניין, וזאת מכוח הפטור לדירת מגורים הקבוע בחוק מסוי מקרקעין.

...

די לי בכך כדי לבסס את המסקנה שסעיף 2(ה) להוראת השעה איננו חל על המערערים בנסיבות המקרה דנן.

מסקנה זו ניתן לחזק במידה מסויימת בנימוקו הכללי של חברי השופט ריבלין בדבר מגמת המחוקק לטשטש את האבחנה בין פעולה בזכויות מקרקעין לפעולה באיגוד מקרקעין.

ודוק: נימוק זה יש בו כדי לחזק את מסקנתי, אך אין בו כשלעצמו כדי להביא למסקנתי, משום שאין קשר אנליטי בין הנימוק הכללי האמור ובין המסקנה שהגעתי אליה, ושגם חברי הגיע אליה, אם כי בהסתמך במידה רבה על הנימוק הכללי האמור.

סעיף 62(ב) לחוק, שהוא המשכו הישיר של סעיף 62(א), מייחד עצמו ל"ידועים בציבור" ומזכה אותם בפטור ממס (שבח) על מכירת זכות בדירת מגורים מיחיד לבן זוגו, ללא תמורה.

" מכאן, שהחוק העניק לידועים בציבור, הממלאים אחר התנאים הקבועים בחוק, פטור ממס שבח כשהפטור הוא על דירת מגורים בלבד.

...

המשיבה תשלם למערער הוצאות בסך 7,500 ש"ח. ת (בדימ') הנשיא א' ברק: צר לי, אך עלי לחלוק על דעת חברתי השופטת ט' שטרסברג-כהן.

האם מסקנה זו משתנה בשל תיקון תשנ"ד והוספת תקנה 20א לתקנות? היש לתיקון זה השלכה על בעיית הפטור הכללי ממס שבח מקרקעין ולעניין הפטור החלקי ממס רכישה? שאלה פרשנית זו אינה פשוטה כלל ועיקר (ראו נדב ונוימן, "הידוע בציבור – האם בגדר בן זוג?", מיסים יג/2, א-50 (1999)).

גישה זו אינה מקובלת עלינו.

הטענה שהחתימות הושגו תוך הטעה 5.1 בתביעתה ובתצהירה טענה האם שהוחתמה ע"י בתה על מסמכים שונים, תוך שבתה מבהירה לה שמטרתם לסייע לה בקבלת הטבות במס הכנסה ואינה מבהירה לה שהיא מחתימה אותה על העברת זכויותיה, ללא תמורה, בדירת מגוריה וכי מסמכים 13 ו- 15 לתצהיר 1 , אלה התגלו לה לראשונה בכתב הגנתה של הבת.

חד משמעית לא נתתי מתנה לבתי וככל שבתי מציגה חתימות שנחזות להיות שלי על מסמכים שונים, אבקש לציין כי מעולם בתי א.א. לא אמרה לי שהיא מחתימה אותי על מסמכים שאני נותנת לה את דירתה במתנה או חלק מדירתי או שהיא לוקחת אותי יחד איתה לצורך העברת דירתי על שמה במתנה עוד בחיי, דבר שלא הייתי מסכימה לו. בין לבין א.א. ביקשה ממני לחתום על כל מיני מסמכים שהיא לטענתה נתבקשה להעביר למס הכנסה וביטוח לאומי שהיא גרה אצלי ולכן התלוויתי אליה וחתמתי על מסמכים לבקשתה, אך לא האמנתי שא.א. מחתימה אותי על מסמכים שדירתי תהיה שלה.

השני – בקשה לפטור ממס שבח בגין דירת מגורים מזכה, מיסמך הנושא את חתימת האם.

...

סיכומו של דבר, המתנה היא מעשה של חסד שהוא נתינה לשם נתינה ואין עמו ציפייה לתמורה.

"לדעתי, המסקנה העולה מכל אלה היא שעוצמת התחייבותו של

דומה שכך היה מקובל בעמנו מדורי דורות, וסבורני שכך יש לנהוג גם היום.