יתרה מזאת, דומה כי יישום הוראות החוק כפי שהן בעת המכירה על ידי היורש וכאילו המוריש היה עדיין בחיים באותו מועד עולה בקנה אחד עם עיקרון היסוד לפיו החוק איננו מחשיב את ההורשה עצמה כפעולת מכירה (לדיון בנושא זה, ראו נמדר, מס שבח מקרקעין – הפטור לדירת מגורים, מהדורת 2014, פסקה 1107).
...
לטענת העוררים גם פרשנות תכליתית המגשימה את עקרונות השיטה, ובכללם עקרון השוויון והמהות הכלכלית שבחקיקה, מובילה למסקנה שכל מוכר יזכה לפטור נפרד במכירת חלקו בדירת הירושה.
יפים לענייננו דבריהם של חז"ל. במסכת תענית (ה' ע"ב) אומר רבי יצחק בשם רבי יוחנן "יעקב אבינו לא מת" ושואלת הגמרא "וכי לחינם ספדו הסופדים?" ועונה הגמרא מפיו של רבי יצחק "...מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים...".
סוף דבר
יש שוני בין הפטור ממס שלפי סעיף 49ב(2) לחוק (פטור ממס בגין מכירת "דירה יחידה"), לבין הפטור ממס שלפי סעיף 49ב(5) לחוק (פטור ממס לדירה שנתקבלה בירושה).
לדעתי על מנת להגיע למסקנה זו אין צורך להידרש באופן כללי לשאלה האם בכל מקרה של בעלות משותפת בנכס יש ליישם את סכום תקרת הפטור הקבוע בסעיף 49א(א1) לחוק לגבי הנכס עצמו (גישה מחמירה) או שמא לגבי המוכר המסויים (גישה מקלה); בסוגייה זו סבור רו"ח פרידמן כי יש ליישם את הפטור לגבי כל מוכר בנפרד, שזו גישה מקלה לכאורה.
גישתו של רו"ח פרידמן היא סמטרית ומאוזנת במובן זה.
לדעתי המסקנה כי דירת ירושה איננה חייבת להימנות על שתי הדירות המוזכרות בסעיף 44(ד)(1) רישא לחוק התקציב מתיישבת עם שאיפתו הכללית של חוק מיסוי מקרקעין להעניק לדירות ירושה מעמד מיוחד.
