פטור ממכס על טובין שיצאו מישראל וחזרו אליה

בבית משפט השלום טען המערער שהמשיב הפר את אינטרס ההסתמכות שלו, שכן שנים ארוכות לא דרש מיסי ייבוא מבעלי סירות שעגנו בישראל, גם לאחר תיקון צו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין (תיקון 28), תשע"ג – 2013.

כך נאמר בסעיף 153 לפקודת המכס: "טובין, בין שנעשו או יוצרו בישראל ובין שלא בישראל, והם לפי סוגם או הגדרם מעין הטובין שמכס חל עליהם, והטובין יוצאו מישראל וחזרו ויובאו אליה והוגשה לגביהם הצהרת ייבוא לשם צריכה בארץ.... " כלומר, גם טובין שהיו בארץ ויצאו מהארץ וחזרו אליה, נחשבים כטובין ש"יובאו" אליה.

...

לאור העובדה שאירוע המס בגינו נדרש המערער לשלם היה לאחר תחילת תוקפו של תיקון 28, שהוסיף את הסירה של המערער לרשימת הטובין המחויבים במס, החיוב במס אינו רטרואקטיבי, ועל כן אני דוחה את טענת המערער בעניין זה. בהתאם, מכיוון שאירוע המס היה בשנת 2016, הדיון בתחולת חוק מיסים עקיפים וההגבלות לפיו על גביית מיסים, מיותר.

סיכום על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור.

המערער ישלם למשיב הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

דיני המס שבמחלוקת סעיף 2(א) לחוק מס קניה קובע: "מס קניה (להלן – המס) יוטל על יבואם ועל מכירתם של טובין טעוני מס, פרט לטובין שהובאו בידי עוסק רשום לגביהם לפי סעיף 6 או שנמכרו לידי עוסק כזה כמלאי לצורך עסקיו, וכן על מתן שירות טעון מס". סעיף 2 לחוק מע"מ קובע: "על עסקה בישראל ועל יבוא טובין יוטל מס ערך מוסף בשיעור אחד ממחיר העסקה או הטובין, כפי שקבע שר האוצר בצו לאחר היתייעצות עם ועדת הכספים של הכנסת". שיעור מע"מ הוא, כאמור, שיעור קבוע ואילו שיעור מס הקניה משתנה, בהתאם לאמור בצו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין, התשע"ב – 2012 (להלן – צו תעריף המכס).

. כלומר, גם טובין שהיו בארץ ויצאו מהארץ וחזרו אליה, נחשבים כטובין ש"יובאו" אליה.

בכך, מתיישבת הוראת הפטור עם ההוראה הכללית והעקרונית בסעיף 2 לחוק; לאמור: ככל שאכן שולם מס כדין, אזי אין להטילו פעם נוספת במקרה של ייבוא חוזר, ובתנאים המפורטים בסעיף 32 לחוק מע"מ. אשר למס קניה, התובעים טוענים כי אין מקום לחייב במס קניה שכן לפי סעיף 8(2) לחוק מס קניה אם הוחזרו טובין לישראל למי שייצא אותם מישראל, לא יוטל מס על ייבואם (ואף לא מתקיימים החריגים בסעיפים הקטנים לאותו סעיף: הסירה אינה משמשת מלאי עסקי ולא בוצעה בה פעולת השבחה).

...

הסכמות אלו, בכל הנוגע להצהרת יבוא ותשלום מיסים "מאזנות" זו את זו, אך איני סבור כי יש בכך כדי להעביר את הנטל לנתבעת; יתרה מכך, אני סבור כי לא רק שהנטל הוא על התובעים אלא שהם גם לא עמדו בו. ראשית, הכלל הבסיסי הוא כי התובע הוא הנושא בנטל השכנוע ונטל זה מטיל עליו את החובה להביא ראיות.

לסיכום, נוכח מכלול האמור, ובשים לב לפלוגתא בה נתבקשה הכרעת בית המשפט, אני קובע כי דרישת הנתבעת מהתובעים לתשלום מיסי היבוא היתה כדין.

כפועל יוצא מכך, דין התביעה להדחות.

כך קובע סעיף 7(א) של החוק הנ"ל בסוגיה זו: "7(א) טובין ששולם עליהם מס בעבר לא יוטל עליהם מס שנית, אולם שר האוצר רשאי להורות, בצו, כי הוראה זו לא תחול על הפרשי מס המוטלים על טובין שייבואם או מכירתם נהנו בזמן מן הזמנים בפטור חלקי מהמס". הגמשה מסוימת של כלל עיקרוני זה מצויה בסעיף 8 לחוק הנ"ל. לענייננו חשוב הכלל שבסעיף 8(2), שזו לשונו: "8. הוחזרו הטובין לישראל למי שיצא אותם מישראל, לא יוטל מס על יבואם; אולם אם (1)...

היא מסכימה שאם יוצא מוצר שיובא קודם לכן, רק כדי לשפר, למשל על ידי הרכבת חלק נוסף, יש לשלם בעת היבוא בחזרה את המס על 'השיפור', דהיינו, על החלק הנוסף.

הסעיף האמור שבפקודת המכס [נוסח חדש] תכליתו זהה לזו שבסעיף 8 לחוק, דהיינו, המחוקק ביקש למנוע גביית כפל מס על טובין המיובאים לישראל, אולם: "(2) אם הטובין בשעה שנרשמו לשימוש בישראל לאחר שהוחזרו אליה היו לפי סוגם או הגדרתם טובין החבים במכס לפי הערך, ואם הוכח עוד, כאמור כי בחוץ לארץ חל בטובין אלה תהליך של תיקון, חידוש או שיפור, אלא שלא חל כל שינוי בצורתם או בתוכנם, יהיו הטובין חייבים במכס כאילו כל ערכם הוא כשיעור השבח שלהם בגלל התהליך האמור...

...

ככל שאסתייג מהערות שוליות, הרי התוצאה היא נכונה ומשקפת נאמנה את כוונת המחוקק.

במחלוקת הזו בדבר ההקש הנלמד מההשוואה בין שני החוקים מקובלת עלי דעתה של באת-כוחה של המשיבה.

אשר-על-כן דין הערעור להדחות.

השופט י' כהן: המערער, שוטר מכס בחיפה בדרגת רב"ט ובעל ותק של יותר מעשרים שנה בעבודה הנ"ל, זכה בשנת 1972 בפרס הגרלה של חברה מסויימת לנסיעה חינם באניית צי"ם לאירופה ובחזרה.

המערער ובני משפחתו יצאו מחיפה ביום 14.7.72 באניה "דן". בין עובדי האניה היה חברו של המערער שמילוביץ, שבתור איש צוות האניה היה זכאי להנחה בקניות בחנות לסחורות פטורות ממכס שבאניה.

למערער היה רק סכום של 250 דולר ולפי בקשתו שילם שמילוביץ את ההפרש בסך 400 דולר והוסכם שהמערער יחזיר לו סכום זה בארץ בלירות ישראליות.

בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי נאמר בענין זה כי "השוואת הטובין שעליהם הצהיר הנאשם ב-ת/4 עם הרשימה המפורטת של הטובין על-פי ת/3 מצביעה בעליל, כי הנאשם לא הכליל בהצהרתו טובין שערכם, לצרכי מכס, מתבטא באלפי לירות, בכמויות גדולות, בעלות אופי מסחרי, ביניהם טובין שאין להעלות על הדעת שהוא שכח על קיומם בעת מילוי ההצהרה וחתימה עליה". דברים אלה הם נכונים.

על-כל-פנים הפטור הכולל המירבי מרשיון יבוא עבור המערער ושני בני משפחתו היה לטובין בערך של 1,800 ל"י בלבד, אך הטובין שהובאו עלו בערכם במידה רבה על סכום זה. הפטור לפי אותו הצו הוא רק לגבי רשיון יבוא ולא לגבי דמי מכס ומס קניה.

הפטור ממכס וממס קניה, שלו היו זכאים המערער והנלווים אליו, חל רק על חלק קטן מהדברים שבמטען.

...

לא נראה לנו שזהו עונש מופרז.

ברם נימוקים אלה לקולא היו לנגד עיני בתי-המשפט בערכאות הקודמות ואין להגיד שהם החמירו עם המערער במידה המחייבת את התערבותו של בית-משפט זה. אנו דוחים את הערעור.

סעיף 9(ב) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן-"החוק") מטיל חובה על הנכנס לישראל או על היוצא ממנה לדווח על כספים שהוא נושא עימו, מעל לסכום של 80,000 ש"ח. ביום 16.6.06 חזר מר רחימי מארה"ב לישראל.

אין חולק, כי המערער לא דיווח על הסכום העודף שהחזיק (בניגוד לסעיף 9(ב) לחוק ובניגוד לתקנות איסור הלבנת הון (דרכי דיווח על כספים בעת הכניסה לישראל או היציאה ממנה), התשס"א-2001; להלן-"תקנות הדיווח") ואף לא הצהיר כי ברשותו טובין מעבר למגיע במסגרת הפטור ממכס.

לכתב העירעור צירף המערער מסמכים שונים וביניהם, טפסי דיווח על כספים בעת הכניסה לישראל בפעמים קודמות; אישורים בכתב יד של נושים לגבי חובותיו, לכאורה, של המערער אליהם; מכתב שחרור אשת המערער מבית חולים מיום 28.5.06; תעודת פטירה ממנה עולה כי חמותו של המערער נפטרה בתאריך 7.6.06.

...

ודוק: אם וככל שעד למועד מתן פסק דין זה נגבה העיצום הכספי כולו באמצעות פקודת המסים (גביה), יש לראות החלטתי לגבי פריסת התשלומים כבטלה.

סוף דבר וסיכומו 48.

הערעור מתקבל בחלקו הקטן, אך בלבד לגבי פריסת תשלום העיצום הכספי בסך 30,000 ₪, ע"י המערער, כאמור בסעיף 47 לעיל.