לשיטת התביעה, יש למקם את הנאשם בחלקו התחתון של מיתחם הענישה וזאת בהיתחשב בגילו הצעיר, הודאתו, לקיחת האחריות, ובשים לב לאמור בחוות הדעת הפסיכוסוציאלית שהוגשה בעיניינו, ממנה עולות נסיבות חייו הקשות והמורכבות של הנאשם.
נוכח מצוקתו הכלכלית של הנאשם, נטען כי לא יוכל לפצות את מישפחת הקורבן ולכן התבקש שהדבר לא ייזקף לחובתו בדמות עונש מאסר חמור יותר.
מובן שקיבלת טענה של קנטור אינה פוטרת מאחריות פלילית ומעונש, אך מקפלת בתוכה מידת אשמה פחותה, ובהתאמה - מפחיתה את העונש המרבי הקבוע בצידה של העבירה.
...
בית המשפט העליון קיבל את הערעור שהוגש על חומרת העונש והפחית את עונשו של המערער ל- 11 שנות מאסר, בקובעו: "בהינתן הנסיבות המיוחדות של המקרה, במהלכו המנוח הוא שהחל במעשים שהביאו לקטטה; בהינתן שהמנוח הוא הראשון שתקף את המערער וריסס את פניו בגז מדמיע; בהינתן שהמערער לא היה מצוייד בסכין מלכתחילה ופעולתו נעשתה תוך שראייתו מטושטשת בשל הגז המדמיע; בהינתן שלמערער אין עבר פלילי (למעט הרשעה בעבירה של כניסה בלתי חוקית לישראל) וזו לו הסתבכותו הראשונה; בהינתן גילו הצעיר של המערער – בהינתן כל אלה, מצאנו להפחית הפחתה מסויימת את עונשו ולהעמידו על 11 שנות מאסר בפועל חלף 13 שנות מאסר שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי הנכבד".
ע"פ 2888/15 ח'דיירי נ' מדינת ישראל (28.12.2016) - המערער הורשע על יסוד הודאתו בעבירה של הריגה.
בהינתן העובדה שמסקנה זו מקובלת עליי, אסקור להלן בצורה תמציתית את השיקולים התומכים במסקנה זו.
הודיה ונטילת אחריות - הנאשם נטל אחריות על מעשיו בשלב מוקדם של ההליך.
סוף דבר
לאור האמור לעיל, ראיתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים:
11 שנות מאסר לריצוי בפועל החל מיום מעצרו 27.12.2020.
