בעבר, בעקבות מדיניות ממשלה לנוכח גל עלייה ששטף את הארץ, ניתנו ביחס למקרקעין היתרים זמניים להקמת מבנים שונים בנחלה, בהתאם לתקנות התיכנון והבניה (פטור מהיתר לעבודה או שימוש במבני מגורים זמניים באזורים כפריים), תשנ"ו – 1996 (להלן: "תקנות הפטור").
...
על הכרעת הדין וגזר הדין, הגיש העותר ערעור לבית המשפט המחוזי (עפ"א 3639-09-14), אשר נמחק בהתאם להמלצת בית המשפט, תוך מתן צו עיכוב ביצוע לצו הפסקת השימוש עד ליום 31.1.2015 וקביעה לפיה:
"המשיבה [הכוונה לועדה המקומית – י.ש.] תסייע עד כמה שניתן בבקשה להארכת מועד לפי סעיף 207, אם תוגש ולכשתוגש, להיעתר לבקשה במידה והמצב התכנוני החל על השטח יאפשר אופק תכנוני המכשיר את המבנה / המבנים."
הועדה המקומית הסכימה להארכת המועד לכניסתו לתוקף של צו ההריסה, להבדיל מצו איסור השימוש – לגביו לא ניתנה ארכה.
הסתמכות העותר על הנחיות מהנדסת הועדה המקומית
לטענת העותר, החלטת הועדה המקומית מנוגדת לסיכום ותיקון שהתבקש על ידי מהנדסת הועדה בהנחיותיה ומכתביה אל האדריכלית מטעם העותר – גברת עינב קווה, בהתייחס לפתרון המוסכם ביניהן, לפיו לגבי המבנים על החלקה יבוקש פל"ח ביעוד תיירות / צימרים בהתאם לתכנית גז/1000.
כפי שקבעתי בה"פ (מרכז) 50178-10-13 מעוז **** חברה קבלנית לבניה בע"מ נ' ראש עיריית ראשון לציון -דב צור (פורסם בנבו, 28.2.2017): (על פסק הדין הוגש ערעור ע"א 3393/17 הקבוע לדיון ליום 14.6.2018):
"מעבר לכך, כבר נפסק בעניין זה, כי רשות מינהלית רשאית לשנות את מדיניותה בכל עת ולפרט אין זכות מוקנית לדרוש את המשך קיומה של אותה מדיניות. כך, שמדיניות זו, כשלעצמה, אינה מהווה הבטחה שלטונית (ראה למשל: בג"ץ 3871/91 שמן (תעשיות) בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר, מו(4) 272 (1992(; בג"צ 594/78 אומן מפעלי סריגה בע"מ נ' שר התעשיה, המסחר והתיירות, פ"ד לב(3) 469 (1978); בג"ץ 198/82 מוניץ נ' בנק ישראל, פ"ד לו(3) 466 (1982)). כלומר, כך או כך, ממילא אין לפנינו הבטחה שלטונית; וראה גם הפסיקה וההלכות שפורטו בפסק הדין שניתן על ידי לפני מספר ימים בעת"מ 22989-03-16 פנחסי רפאל ואח' נ' הועדה להשלמת תוכניות שליד הועדה המחוזית –מחוז מרכז [פורסם בנבו] (מיום 14.2.2017, פסקאות 10 – 15 לפסק הדין) בנוגע לכך שהרשות התכנונית רשאית וחייבת לשנות מהחלטותיה הקודמות - משיקולים ענייניים, עד למועד מתן תוקף סופי לתכנית ופרסומה."
לאור כל האמור, נימוקי ועדת הערר בטענה זו, הינם נימוקים סבירים ואין להתערב בהם.
לפני סיום, אציין, כי יש לדחות את טענת העותר להיעדר החלטה בדבר מי הגורם שצריך לשפות את העותר בדין הנזקים וחסרון הכיס שנגרם לו לאור התנהלות הועדה המקומית והמהנדסת מטעמה – היות ואין זה מתפקידה של ועדת הערר להחליט בעניין זה.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית.
