פומביות משפט מול פגיעה בפרטיות

בית המשפט נימק את החלטתו בכך כי אמנם נקודת המוצא היא שהדיונים בבתי המשפט הם פומביים, ואולם אל מול עיקרון פומביות הדיון עומדות זכויותיהם של הקטין, אמו ועדים נוספים, אשר להגנתם היתקיים הדיון בדלתיים סגורות בהתאם להוראת סעיפים 68(ב)(4) ו-(5) לחוק בתי המשפט.

ואלה דבריו הנוקבים והנכוחים של השופט מ' חשין המנוח בפסק דינו ברע"פ 5877/99 יאנוס נ' מ"י פ"ד נט(2) 97 (2005), עת דחה בקשה להתיר פירסום שמותיהן של מתלוננות, אף שהנאשם זוכה מהעברות שייחסו לו, וזאת מפאת האנטרס הצבורי הכללי שלא להרתיע מתלוננות-בכוח מלהגיש תלונתן: "20. ... מטעמים שבצנעה, בבושה וברצון לשמור על הפרטיות - אלו תכונות מולדות באדם - תתקשה אשה להעיד בבית-משפט בפומבי על עבירת מין שבוצעה בגופה או שהייתה קורבן לה בכל דרך אחרת, וצנעה ובושה אלו יכול שתבֵאנה אותה שלא להתלונן על אותן עבירות שמא יהא עליה לחשוף בפומבי את המעשים. העדר תלונה על מעשים שנעשו תיפגע, למותר לומר, בעיניינו של הכלל, וסגירת דלתות בית-המשפט לעת הדיון המשפטי באה להבטיח מראש כי אשה תתלונן במקום שראוי כי תתלונן...

...

קלטות השמע חדשות 10 ביקשה כאמור לקבל ולפרסם את קלטות השמע של העדויות שפרסומן הותר על מנת שתוכל לכלול בתחקיר קטעי הקלטות של העדים בקולם הם. דין הבקשה להידחות.

בענייננו, מבלי לקבוע מסמרות בדבר הצורך בקיומו של "מנגנון ביצוע" כל אימת שבית המשפט קובע סייגים לפרסום עדויות ובאשר מרכיביו, אני סבור כי לאור העובדה שאין מדובר במסמכים שנוצרו בידי המדינה מחד, ונוכח רגישות המקרה מאידך, יש במקרה דנן לנהוג כדלהלן: המדינה תסמן (לא בהשחרה) על גבי פרוטוקולי העדויות שהותרו לפרסום את הקטעים שלדעתה יש להימנע מחשיפתם בהתאם לסייגים שנקבעו ותעבירם לחדשות 10, וזאת בתוך 7 ימים מיום מתן פסק דיננו זה; והאחרונה תודיע למדינה - בטרם פרסום - אם יש קטעים שסומנו שחיסויים אינו מקובל עליה.

סוף דבר: אציע לחבריי כי נקבל את שני הערעורים, באופן חלקי, כדלהלן: פרסום פרוטוקול עדות חדאד יסויג בכך שלא יחשפו פרטים הפוגעים בפרטיות האֵם; יוּתר פרסום פרוטוקול העדויות של מנהל האחזקה והשכנה, בלא חשיפת שמם; לא יוּתר פרסום עדותה של אֵם הפעוט (המתלוננת); לא יוּתר פרסום קלטות השמע המתעדות את העדויות; מנגנון ביצוע - כמפורט בפסקה 42 לעיל.

הכרעה הסוגיה שבפנינו מצריכה הכרעה בשאלה מהו טיבו של האיסור הקבוע בסעיף 13 לחוק חקירת חשודים, האוסר פירסום תעוד חזותי או קולי של חקירה בלא רשות בית המשפט, וקובע ענישה פלילית להפרת איסור זה. גרעין השאלה נעוץ ביחס בין האיסור האמור לבין עיקרון פומביות הדיון השפוטי, שעיקרו בחשיפה של חומר ראיות לעין הציבור, בין בתחומי אולם בית המשפט, ובין בפירסום בתקשורת, בכפוף לחריגים המנויים בחוק בתי המשפט; מה משקלם של אינטרסים שונים המתנגשים בסוגיה זו, ובהם חופש הביטוי, הצורך בשקיפות בפעולותיה של הרשות החוקרת, בזכות הציבור לדעת מול עקרונות של שמירה על הפרטיות של הנחקר או צדדים שלישיים שעניינם עולה בחקירה ועלולים להפגע מן הפירסום, בהשפעה אפשרית על עדים שנחקרו ואשר טרם העידו במשפט, ובהשפעה כללית על עדים פוטנציאליים בחקירות משטרתיות דרך כלל, העלולים להירתע משיתוף פעולה בחקירה, אם יידעו כי מהלך חקירותיהם יפורסם בציבור ויהפוך נחלת הכלל.

...

על כן בין אמות המידה שיש לשקלן בכגון דא מצוי- ובהדגשה-גם הצורך בשקיפות לשם שימורו של אמון הציבור באוכפי החוק, גישה זו תואמת את המלצתה של הועדה לבחינת ההסדרים בעניין פרסומים מחקירות המשטרה וגופי חקירה סטטוטוריים אחרים (ועדת הנשיא וינוגרד-אדר ב' תש"ס-מארס 2000), שאמרה: "אנו סבורים כי אין לאסור על חשוד או על סניגורו לפרסם כל דבר הנוגע לאופן חקירתו. חשוד הטוען כי התנהגו עימו שלא כשורה במהלך חקירתו, רשאי לספר זאת ברבים. אין למנוע דיון ציבורי בדרכי החקירה של גופים חוקרים גם תוך כדי חקירה, כל עוד החשוד נתן הסכמתו לחשיפת פרטים על אודותיו" (ההדגשה במקור).

סוף דבר, בהפעילו את סמכותו לפי סעיף 13, על בית המשפט- תוך היוועצות ביועץ הותיק והטוב, השכל הישר-ליתן דעתו לכל השיקולים שמנתה חברתי-ובתוכם גם לשקיפות פעולתה של המשטרה.

כשלעצמי סבורני, כי שופטים מחנכים עצמם כל ימיהם על כס השיפוט שלא להיגרר להשפעות תקשורתיות, אם כי כולנו בני אנוש.

בהתייחס לטענותיו של המבקש בדבר הפגיעה בפרטיות, ציין בית המשפט המחוזי כי בשים לב למאפייניו הייחודיים של בית המשפט לעינייני מישפחה חובת הגילוי הנוהגת בהליכים המתקיימים בו צריכה להיות רחבה מן הרגיל, על מנת ליתן לשופט את הכלים הנאותים לבירור הליך משפט ייחודי זה. בקשת רשות העירעור דנן נסבה על החלטה זו של בית המשפט המחוזי, ובד בבד עימה הגיש המבקש גם בקשה לעיכוב ביצוע.

אכן, ובהמשך לנאמר מעלה, בצדק ציינה כי המחוקק ראה לטוב לפניו להגמיש את המסגרת הדיונית בבית המשפט לעינייני מישפחה; ואף אנכי נידרשתי לכך בשעתו בבע"מ 8339/06 פלוני נ' פלונית (2007) (פסקה ז'), שם נאמר כי "ברי אפוא שמתקין התקנות ביקש לעשות את ההליך בבית המשפט לעינייני מישפחה... שקוף וגלוי במיוחד, ולהטיל על הצדדים חובות מוגברות בכל הנוגע למסירת מידע"; הוטעם שם גם, כי "באמרי שקיפות, כוונתי ליחסים בין הצדדים ואל מול בית המשפט, ולא לפומביות כלפי כולי עלמא, שהמחוקק הגביל בעינייני מישפחה (סעיף 68(ה)) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984)". ראו לעניין זה גם ש' לוין, סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט (תשס"ג-2003), המדבר (עמ' 83), באשר לבית המשפט לעינייני מישפחה, על הצורך ב"מרווח של גמישות דיונית".

...

ולפתרון: כשלעצמי סבורני כי הסמכות המהותית לאשר גילוי מסמכים – גם אם לא זו כותרתה – טמונה לא בסעיף 8(א) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, שאליו נדרשה חברתי; הסמכות נשאבת בעיקר (ואולי לא רק) מפרשנותה של הוראת תקנה 258ט(א) הקובעת, כי בבית המשפט לענייני משפחה "לכתב טענות יצרף בעל דין רשימת מסמכים שעליה נסמך כתב הטענות, בין שהם ברשותו ובין שאינם ברשותו"; ראו גם תקנה 258ט(ב) המחייבת צירוף מסמכים, תקנה 258ד(ה) המחייבת הרצאת פרטים, ותקנה 258ח(א) שעניינה צירוף "תצהיר של בעל הדין שבו יאמת את העובדות שבכתב הטענות אשר ידועות לו מידיעתו האישית". מכאן לטעמי פינה ויתד לכל הנחוץ בגדרי גילוי המסמכים.

עם זאת לא ננעלה בעניין בוטח הדלת לאפשרויות אחרות של גילוי; ולעניין פרשנות סעיף 8(א) ראו גם פסק דיני זה לא כבר בבע"מ 1444/13 פלוני נ' פלונית (29.5.2013), פסקה י"ז. אם כן סבורני ש"המקום הגיאומטרי" להסדרת הנושא שלפנינו מצוי בתקנות ולא בסעיף 8(א), אף שהסעיף מסייע לנו להתחקות אחר כוונתו הכללית של המחוקק, שהיא כוונת ההגמשה הנזכרת.

סוף דבר, אין לכחד כי הפרשנות מחייבת "אקרובטיקה" מסוימת בגלל הוראתה של תקנה 258ט(ד), אך נראה כי הדבר נחוץ כדי לקיים את התכלית.

משבאתי ליישם את ההלכה המשפטית הנוגעת לפירסום חומרים המצויים בתיק המוצגים, ושקלתי מחד את הפגיעה בעקרון הפומביות אל מול הפגיעה בפרטיותו של דנקנר במכלול הנסיבות כמפורט לעיל, הגעתי לכדי מסקנה כי פירסום היומנים לא יגרום לפגיעה חמורה בפרטיותו של דנקנר, פגיעה המצדיקה פגיעה בעקרון פומביות הדיון תוך איסור פירסום של היומנים.

מעבר לנדרש אציין כי מסכים אני עם טענות המאשימה ודה מרקר לעניין זה, בית המשפט אינו יכול להעתר לבקשה כללית וגורפת ולאסור פירסום חומרים באופן אפריורי, אלא נידרש הוא לבחון כל בקשה לגופה וליתן החלטתו לאחר שאיזן בין עקרון פומביות הדיון לבין הפגיעה בפרטיות העלולה להגרם מפירסום המסמך הספציפי לגביו מבוקש איסור הפירסום.

...

החלטתי זו מתייחסת לאותם חומרי חקירה שהוגשו לבית המשפט ומהווים חלק מתיק המוצגים.

מעבר לנדרש אציין כי מסכים אני עם טענות המאשימה ודה מרקר לעניין זה, בית המשפט אינו יכול להיעתר לבקשה כללית וגורפת ולאסור פרסום חומרים באופן אפריורי, אלא נדרש הוא לבחון כל בקשה לגופה וליתן החלטתו לאחר שאיזן בין עיקרון פומביות הדיון לבין הפגיעה בפרטיות העלולה להיגרם מפרסום המסמך הספציפי לגביו מבוקש איסור הפרסום.

ראוי להם, לכל הצדדים, לנהוג באיפוק ובאופן שימזער את הפגיעה בעיקרון ניהולו התקין של ההליך המשפטי, בייחוד ההליך הפלילי, שכן לעיתים פרסום של חומרי חקירה, שבסופו של דבר לא יוגשו כמוצג משפטי, עלול להכתים נאשם ולהשחיר את פניו בציבור, ולגרום לו לפגיעה בקרב משפחתו ומקורביו, כאשר בסופו של דבר חומר זה לא מוגש כראיה משפטית.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה, ומתיר את פרסום אותם חלקים של היומנים אשר הוגשו כמוצגים לבית המשפט כאמור בסעיף 27 להחלטה לעיל.

לדברי הבנקים, זכות העיון היא זכות יחסית שיש לאזנה מול אינטרסים נוגדים של הצדדים להליך, בהם אינטרסים מסחריים כלכליים, ובעניין זה טוענים הבנקים שהעתרות לבקשת העיון תיפגע בפרטיותם העסקית.

העקרון שבבסיס הוראה זו הוא עקרון פומביות הדיון שהוא בעל מעמד חוקתי בשיטתנו המשפטית (סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, וכן סעיף 68(א) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984), והוא "מעמודי התווך של סדר הדין הפלילי כאזרחי, ואחד האמצעים החשובים ביותר, המכוונים להבטיח ניהול משפט הוגן וחסר פניות" (ע"פ 334/81 הגינזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 827, 832 (1982)).

בתוך כך יוער שלבית המשפט ישנם כלים שונים שבאמצעותם אפשר להפיג את החשש מפגיעה בפרטיות המסחרית ובאינטרסים כלכליים של צדדים להליך שבו הוגשה בקשה לעיון; ניתן לעשות כן באמצעות השחרת קטעים מסוימים במסמכים שיימסרו לעיון או בעזרת חתימה על התחייבות לשמירה על סודיות מטעם מבקשת העיון.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה, לדון בה כבערעור ולקבל את הערעור.

יישום כללים אלה על ענייננו מוביל למסקנה שלא היה מקום לדחות את בקשת העיון.

סוף דבר התוצאה היא שהבקשה לרשות ערעור מתקבלת והערעור שנדון על פי הרשות שניתנה מתקבל אף הוא, במובן זה שהחלטת בית המשפט המחוזי מבוטלת, ולעו"ד ברקוביץ' תינתן זכות עיון ב-ת"צ 11593-10-13.