התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעת 1 לתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד (5,000 ₪), פצויי פיטורים (107,835 ₪), גמול שעות נוספות (199,732 ₪), הפרישי הפרשות לקופת גמל ופיצויים (לא כומת), קרן הישתלמות (29,875 ₪), פדיון חופשה (13,996 ₪), דמי הבראה (3,780 ₪), דמי מחלה (37,343 ₪), דמי חגים (43,164 ₪) ופצוי בגין פיטורים שלא כדין/עוגמת נפש (157,920 ₪).
כאמור, בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי לתובע נותרו רק 4.33 ימים שלא נוצלו, וזאת ללא כל הסבר התואם את המופיע בתלוש שכר חודש ספטמבר.
דמי מחלה
לטענת התובע, בהתאם לפרק 9 לצוו ההרחבה, היה על הנתבעת להפריש בעבור 2.5% משכרו הכולל לביטוח מחלה ומשלא עשתה כן, חייבת היא לשלם לו עבור הפרשות על פי השכר הכולל לרבות שעות נוספות בסך של 37,343 ₪.
לטענת הנתבעת, מדובר ברכיב ביטוח מחלה ומשהתובע עזב את מקום עבודתו ביוזמתו ואף עבר לעבור במקום אחר זמן קצר לאחר סיום העסקתו, אין הוא זכאי לדבר ברכיב זה.
הוראות סעיף 9 לצוו ההרחבה מורות כי "בכדי להבטיח את התשלום לעובדים במקרה מחלה ישלם המעביד ל"מבטחים" 2.5% משכר העבודה הכולל של העובד".
...
עוד עולה מעיון בתלושי השכר כי בחודשים שבהם חלו ימי חג, לא הופחת משכרו של התובע בגין כך. משכך, אין התובע זכאי לכל תשלום נוסף בגין רכיב זה ודין תביעתו זו - להידחות.
כאמור, משלא הוכח יסוד הפרסום ומשממילא חוסה השיחה תחת ההגנה של סעיף 15(7) לחוק במסגרת ביקורת לגיטימית של ממונה על עובד, לא הרים התובע את הנטל להוכיח תביעתו ברכיב זה ודינה להידחות.
אחרית דבר
על יסוד כל האמור, הנתבעת תשלם לתובע כדלקמן:
א. דמי הבראה בסך של 3,780 ₪.
