פגעה בהולך רגל שחצה את הכביש במעבר חציה בעניין תביעת פלוני

תוך כדי נהיגה פגע הרכב בהולכת רגל אשר חצתה את הכביש במעבר חציה (להלן:- "התאונה").

לפיכך אני קובע כי מעיין ידע שנעשה שימוש ברכב שלא בשעות העבודה ולא על ידו, ולכל הפחות הוא עצם את עיניו לגבי השאלה מי עושה שימוש זה. ברע"א 8744/08 קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דוד ויצמן (21.11.10) הייתה מחלוקת בין כב' השופט ריבלין, לבין כב' השופט עמית בשאלה האם "חזקת הרשות" ו"חזקת הרשות הראשונית" חלות בתביעת חזרה של קרנית, ועל מי הנטל להוכיח.

...

לפיכך אני קובע כי מעיין ידע שנעשה שימוש ברכב שלא בשעות העבודה ולא על ידו, ולכל הפחות הוא עצם את עיניו לגבי השאלה מי עושה שימוש זה. ברע"א 8744/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דוד ויצמן (21.11.10) הייתה מחלוקת בין כב' השופט ריבלין, לבין כב' השופט עמית בשאלה האם "חזקת הרשות" ו"חזקת הרשות הראשונית" חלות בתביעת חזרה של קרנית, ועל מי הנטל להוכיח.

אולם, בנסיבות המקרה שלפני, ולפי העדויות שלפני, אני קובע כי הוכח שמעיין היה מודע לכך שנעשה שימוש ברכב לאחר שעות העבודה, מעיין ידע (על פי עדותו) שהסכם השכירות אינו מאפשר נהגים אחרים זולתו, מעיין ידע שלשחר אין רישיון נהיגה וידע שהמפתחות נמסרים לשחר והרכב נמצא בחזקתו בסוף כל יום כאשר הוא מנתק מגע עם הרכב.

לסיכום:- מכל האמור לעיל הנני קובע כי עומדת לקרנית זכות חזרה גם כלפי מעיין.

לפיכך, הנני מחייב את מעיין לשלם לקרנית את מלוא סכום התביעה, 37,438.77 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מים הגשת התביעה 15.1.19, וכן החזר אגרה ששולמה ועוד שכ"ט עו"ד בשיעור 6,000 ₪ (כולל מע"מ).

משהתקרב לצומת כיכר עם רחוב היבנר (להלן: הכיכר), המבקש פגע עם רכבו בהולכת רגל שחצתה את הכביש במעבר חצייה, ונגרמו לה חבלות של ממש – שבר באגן, שבר בצלע וחתך בקרקפת.

בגדר זאת, בית המשפט שוכנע בהסתמך על תמונות מהזירה כי גם ללא בחינת הזירה על ידי בוחן תנועה, קיים "מתאם בין גרסת התביעה לממצאים בזירה". בית המשפט ציין בגזר דינו, כי מעשיו של המבקש פגעו בערך קדושת החיים ובזכותו של כל אדם הנע בדרכים לשלמות גופו ובריאותו, והתחשב באופי החבלות החמורות שנגרמו להולכת הרגל.

לא הוצג לפניי כל טעם המצדיק היתערבות באופן בו יושמו הוראות אלו על ידי הערכאות קמא, לא כל שכן במסגרת "גילגול שלישי". אשר לטענות המבקש בדבר מחדלי חקירה שנפלו כביכול בעיניינו.

ואם בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון לסטות מעקרון זה בנסיבות ענייננו, אין לפניי כל טעם לנהוג באופן שונה, משמקרה זה אינו נימנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים היתערבות במימצאי עובדה ומהימנות אשר נקבעו בידי בית המשפט לתעבורה, קל וחומר "בגילגול שלישי" (רע"פ 1478/22 פלוני נ' מדינת ישראל (6.3.2022)).

...

שלישית, כי בית המשפט לתעבורה לא התייחס כדבעי לעדויות אשר הוצגו לפניו, בין היתר – עדותה "המופרכת" של הולכת הרגל; פסילת עדותה של עדת ההגנה "האובייקטיבית"; וכן דחיית גרסת המבקש כי המדובר בתאונה "בלתי נמנעת". לאור כל האמור, המבקש סבור כי בקשתו מעוררת סוגיה משפטית בעלת חשיבות החורגת מעניינו הפרטי, ועל כן מצדיקה קבלת רשות ערעור.

דיון והכרעה דין הבקשה להידחות.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

בית משפט השלום בירושלים ת"א 3117-08-18 פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופטת קרן מילר תובע פלוני נתבעים 1. הראל חברה לביטוח בע"מ 2. נאיל שאקטור פסק דין

לאחר ניהול הליך ההוכחות הוסכם על דחיית התביעה נגד הקרן הפלסטינאית וכן דחיית ההודעה לצד ג', כך שלא נותרה מחלוקת כי האחריות לפצוי בגין התאונה, ככל שקיימת, מוטלת על הנתבעת 2, מבטחת הרכב הפוגע (להלן "הנתבעת").

התובע הצהיר כי ביום 2.8.2017 בעת שהתכוון לחצות את הכביש בבית לחם הגיח רכב כשהוא נהוג על ידי הנתבע ופגע בו בחוזקה.

התובע העיד כי הלך ברגל בשעת ערב ובקש לחצות את הכביש במעבר חציה.

אחת המחלוקות המרכזיות בין הצדדים נוגעת לשאלה האם וכיצד נפגעה היד הביונית בתאונה, ומה הפצוי המגיע לתובע בשל כך. הן התובע והן הנתבעת הגישו חוות דעת של מומחים לעניין תותבות אשר בדקו את ידו הביונית של התובע במצבה לאחר התאונה.

...

מסקנה זו נתמכת הן בעדותו של דוזטס לפיה השבר באצבע (שלא אובחן על ידי ויטמן) נגרם מאירוע טראומטי.

הוצאות ועזרת צד ג' לאור המסקנה האמורה ובהתחשב בכך ששוויה של היד הביונית בעת התאונה עמד על אפס והיה ניתן לעשות בה שימוש לחודשים ספורים בלבד, איני סבורה כי יש להורות לנתבעת לפצות את התובע עבור רכישת יד ביונית.

אשר על כן תשלם הנתבעת לתובע סך של 30,220 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ כדין והוצאות משפט (אגרות והוצאות מומחים).

בעפ 2454/18 עזרא שיינברג נ' מדינת ישראל (ניתן ותוקן ביום 6.12.2018) נישאלה השאלה כיצד נקבע מיתחם ענישה כאשר קיים הסדר טיעון בין הצדדים, וכך נכתב: "כידוע, בבואו להכריע אם לקבל הסדר טיעון בין התביעה להגנה, על בית המשפט לבחון את ההסדר על רקע, בין היתר, העונש ההולם לעבירה (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 608–609 (2002)). סימן א'1 לפרק ו' לחוק מורה כיום כיצד לקבוע את העונש לעבירה. כלי מרכזי בתהליך זה הוא קביעת מיתחם העונש ההולם על פי הנסיבות המנויות בחוק (סעיפים 40ג ו-40ט לחוק; ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל, פ"ד סו(2) 772, 790–792 (2013) (להלן: עניין סעד)). שאלה היא אם בית משפט שבוחן הסדר טיעון חייב לקבוע במדויק את מיתחם העונש ההולם. בשאלה זו נשמעו שתי דיעות בבית משפט זה. לפי דיעה אחת, יש לקבוע את מיתחם העונש ההולם כרגיל (ראו למשל עניין פלוני (הסדר ומתחם); ע"פ 2021/17 מצגר נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 16 (30.4.2017) (להלן: עניין מצגר)). לפי דיעה שנייה, במקרים מסוימים, למשל כאשר הצדדים הסכימו על טווח ענישה שנופל בבירור בתוך מיתחם הענישה, אין צורך להרחיב בקביעת המיתחם (ראו למשל ע"פ 6943/16 גלקין נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 3 (28.1.2018))." מאחר ועל בית המשפט לתת תשובה לשאלה: האם הסדר הטווח המוסכם (זה שהוצג על ידי הצדדים בפני) "נופל" בבירור בתוך מיתחם הענישה ? , הרי שאין מנוס מלבצע ניתוח (ולו קצר) של הנתונים בפרשה זו, כדי להגיע למיתחם ענישה ראוי, ולאורו ייבחן על ידי הסדר הטווח של הצדדים.

בעפ"ת 37444-06-18 יניב קומא נגד מדינת ישראל (מחוזי נצרת) נקבעו בפסק דין מנחה אשר עסק בפגיעה קטלנית של רכב בהולכת רגל הדברים הבאים: "בעניינינו, המדובר הוא ברמת רשלנות נמוכה; ואסביר. המערער לא נהג במהירות חריגה לתנאי הכביש, לא סטה מנתיב נסיעתו, לא עבר ברמזור אדום ולא נהג במהירות מעל המותר. כן, לא עבר כל עבירה נוספת ו/או נלווית לעבירה מושא ההליך כאן. רוצה לומר, למערער כאן לא יוחסה כל עבירה נוספת על חוקי התעבורה וניכר, כי לא מדובר ברשלנות המצויה ברף בינוני-גבוה. בנוסף על כל האמור, לא ניתן להיתעלם מהעובדה, כי המנוחה חצתה את הכביש שלא דרך מעבר חצייה המיועד למעבר הולכי רגל, בשעת לילה, כשהיא לבושה בפרטי לבוש כהים.

...

לפיכך, הנני דן את הנאשם לעונשים הבאים: גוזר על הנאשם 9 חודשי מאסר אותם ירצה הנאשם בדרך של עבודות שירות החל מיום 1.11.22 עת יתייצב הנאשם במשרדי הממונה על עבודות שירות הצמודים לכלא באר-שבע בשעה 08:00 ויבצע את עבודות השירות כמתואר בחוות דעת הממונה שהוגשה.

הנני גוזר על הנאשם 9 חודשי מאסר אשר ירוצו במידה והנאשם יבצע ויורשע בביצוע עבירה של גרימת תאונה בה נגרמו חבלות של ממש או גרימת תאונה בה מצא את מותו אדם או עבירה של נהיגה בזמן פסילה והכל תוך 3 שנים מהיום.

אני קובע כי הנאשם יהיה תחת צו מבחן של שירות המבחן למבוגרים למשך שנה מהיום.

רקע עובדתי וטענות הצדדים כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם, מייחס לו מספר עבירות בקשר לארוע של תאונת דרכים במהלכה פגע בהולכת רגל (להלן: "המעורבת"), שחצתה את הכביש במעבר חציה.

זאת לאור קביעת בית המשפט העליון במסגרת בשפ 8252/13 ‏  ‏ מדינת ישראל נ' ליאל שיינר, פ''ד סו(3) 442 (להלן: "עניין שיינר") ולפיה "נקודת המוצא המוצעת על ידינו, ואשר ניתנת לסתירה: כאשר החומר אינו בידי התביעה וכאשר החומר המבוקש נהנה מחסיון (סטאטוטורי או פסיקתי), ראוי להעדיף את המסלול של סעיף 108 לחסד"פ, ולו על מנת לאפשר זכות טיעון לצד שעלול להפגע מחשיפת החומר." בפרשת שיינר, האמורה היתייחס כבוד השופט עמית לסוגיית האיזון שבין זכותו של הנאשם להגנה ובין זכויותיהם של צדדים שלישיים לפרטיות, לרבות בסוגיות של חיסיון רפואי וקבע: "כאשר יש בחומר המבוקש כדי לפגוע בחסיונות, בזכויות קורבן העבירה ובאינטרסים מוגנים של צדדים שלישיים, נוסחת האיזון היא כי יש להורות על גילוי החומר מקום בו מדובר בחומר חקירה מובהק או שיש יסוד סביר להניח כי החומר יועיל להגנת הנאשם". בעיניינו, לא חולק גם ב"כ הנאשם, על כך שהגיליון הרפואי של המעורבת, עשוי להחיל חומר החוסה תחת זכותה לפרטיות באשר למצבה הרפואי.

  דוגמא ליישומה של ההלכה שנקבעה בעיניין שיינר באופן השולל העברת מסמכים רפואיים ניתן למצוא לדוגמא במסגרת תפ (י-ם) 72295-01-20‏  מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו,26.4.21).

...

לעניין מהות ה"יסוד הסביר" הנדרש להוכחת הרלוונטיות של החומר המבוקש להגנת הנאשם, נאמר בפרשת שיינר ביחס לדרישת ההגנה במקרה שנדון לקבלת חומר הקשור לטיפולים נפשיים שעברה מתלוננת, בין השאר, כי הנה " בניגוד לפסיקה שחזרה פעמים אין ספור על כך שלא די בהשערה או ספקולציה של הנאשם, ולא די בתקווה בלבד כי בחומר המבוקש יימצא לסוף מסע דבר מה שעשוי להועיל להגנתו (עניין אלהוזייל; עניין מסארווה... על המשיבים להראות כי מדובר בחומר חקירה מובהק או שקיימת אפשרות סבירה כי יש בחומר להועיל להגנתם. בשלב זה, כאשר בית המשפט טרם שמע את המתלוננת וטרם התרשם ממנה, וכאשר הזיקה בין הטיפול הנפשי שעוברת המתלוננת לבין הטענה להסכמה מצד המתלוננת לא הוברר כלל, אין מקום להיעתר לבקשה.

לאור כל זאת, אין בידי לקבל את הבקשה לקבלת צו להמצאת מסמכים.