פגמים בכתב האישום המובילים לביטולו

הסנגורים לא הפנו לסעיף מסוים בהנחיה, שכתבי האישום אינם עומדים בו. בבחינת כתבי האישום עולה כי כל הפרטים המהותיים שמגלים את עובדות העבירה כן צויונו וכי פגם טכני כזה או אחר לא יכול להוביל לביטול כתב האישום.

...

ביום 21.7.2021 הגישה המאשימה את תגובתה וביקשה לדחות את הבקשה מן הטעמים המפורטים בה. ביום 22.7.2021, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, נתתי החלטה בה הפניתי את תשומת ליבם של הצדדים כי חלק מהטענות שנטענו דורשות שמיעת הוכחות.

אנו סבורים כי גם מבחינת מבחן המידתיות במובן הצר, על בסיס הנתונים שהוצגו לפנינו, הגם שקיימת פגיעה בחופש הדת וחופש הפולחן (לתקופה מוגבלת), זו נסוגה לפני הזכות לחיים, שההגנה עליה עומדת ביסוד המגבלות נושא העתירה" עוד נקבע בפסקה 7: "גם הטענה להפליה בין המגבלות על חופש הדת לבין המגבלות שהוטלו על הזכות להפגין ועל זכות הגישה לערכאות, אין בה ממש נוכח ההבדלים הרלוונטיים הצריכים לעניין, שפורטו לעיל בטיעונם של המשיבים בהקשר זה, המקובל אף עלינו. בכל שאמור במדיניות האכיפה של משטרת ישראל, שנגזרת, כפי שהובהר לנו מסדרי העדיפויות הנובעים מהצרכים בשטח, לא הונחה עילה להתערבותנו. כמובן שפתוחה הדרך לפני העותרים לפנות בבקשה לבירור קונקרטי אצל הרשויות המוסמכות במקרה פרטני בו הם סבורים המשטרה פועלת בניגוד לדין." בעניין זה נטען על יד הסנגורים כי בג"ץ באמונתו יחיה אכן דן בחוקיות הגבלת התפילות ודחה את העתירה, גם לאחר שדן בהפליה בין המגבלות שהוטלו על התפילות לבין הזכות להפגין, אך בג"ץ לא התייחס להפליה שהתקנות מאפשרות תפילה במשכן הכנסת ובבתי המשפט.

אני סבור כי אין מקום לקבל טענות הנוגעות לתוקפה של ההוראה החוקית במסגרת זו, בפרט כאשר בג"ץ עדאללה ובג"ץ באמונתו יחיה דנו בחוקיות התקנות בכלל – כאשר התקנות עמדו לנגד עיניהם – ובהגבלת התפילות בפרט.

נוכח האמור, אני דוחה את הטענה.

הסנגורים לא הפנו לסעיף מסוים בהנחיה, שכתבי האישום אינם עומדים בו. בבחינת כתבי האישום עולה כי כל הפרטים המהותיים שמגלים את עובדות העבירה כן צויונו וכי פגם טכני כזה או אחר לא יכול להוביל לביטול כתב האישום.

...

ביום 21.7.2021 הגישה המאשימה את תגובתה וביקשה לדחות את הבקשה מן הטעמים המפורטים בה. ביום 22.7.2021, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, נתתי החלטה בה הפניתי את תשומת ליבם של הצדדים כי חלק מהטענות שנטענו דורשות שמיעת הוכחות.

אנו סבורים כי גם מבחינת מבחן המידתיות במובן הצר, על בסיס הנתונים שהוצגו לפנינו, הגם שקיימת פגיעה בחופש הדת וחופש הפולחן (לתקופה מוגבלת), זו נסוגה לפני הזכות לחיים, שההגנה עליה עומדת ביסוד המגבלות נושא העתירה" עוד נקבע בפסקה 7: "גם הטענה להפליה בין המגבלות על חופש הדת לבין המגבלות שהוטלו על הזכות להפגין ועל זכות הגישה לערכאות, אין בה ממש נוכח ההבדלים הרלוונטיים הצריכים לעניין, שפורטו לעיל בטיעונם של המשיבים בהקשר זה, המקובל אף עלינו. בכל שאמור במדיניות האכיפה של משטרת ישראל, שנגזרת, כפי שהובהר לנו מסדרי העדיפויות הנובעים מהצרכים בשטח, לא הונחה עילה להתערבותנו. כמובן שפתוחה הדרך לפני העותרים לפנות בבקשה לבירור קונקרטי אצל הרשויות המוסמכות במקרה פרטני בו הם סבורים המשטרה פועלת בניגוד לדין." בעניין זה נטען על יד הסנגורים כי בג"ץ באמונתו יחיה אכן דן בחוקיות הגבלת התפילות ודחה את העתירה, גם לאחר שדן בהפליה בין המגבלות שהוטלו על התפילות לבין הזכות להפגין, אך בג"ץ לא התייחס להפליה שהתקנות מאפשרות תפילה במשכן הכנסת ובבתי המשפט.

אני סבור כי אין מקום לקבל טענות הנוגעות לתוקפה של ההוראה החוקית במסגרת זו, בפרט כאשר בג"ץ עדאללה ובג"ץ באמונתו יחיה דנו בחוקיות התקנות בכלל – כאשר התקנות עמדו לנגד עיניהם – ובהגבלת התפילות בפרט.

נוכח האמור, אני דוחה את הטענה.

לבסוף טענה המאשימה, כי אפילו ימצא בית הדין שנפל פגם בכתב האישום, אין בכך כדי להוביל לתוצאה של ביטול כתב האישום, ועל בית הדין להורות על תקונו מכח סעיף סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי.

...

לבסוף, אין בידי לקבל את הטענה לפיה יש לבטל את האישום מפאת העובדה שהנאשם 7 אינו דירקטור יחידי בנאשמת 6.

נוכח כל האמור, סבורני כי המקרה שלפני אינו אחד מאותם המקרים בהם אף לו יעלה בידי המאשימה להוכיח את העובדות המתוארות בכתב האישום במידת ההוכחה הנדרשת בהליך פלילי, יזוכה הנאשם 7.

משכך, הבקשה המקדמית לביטול כתב האישום מכח סעיף 149(4) לחוק סדר הדין הפלילי- נדחית.

עוד טען ב"כ המאשימה כי לא ניתן להעתר לבקשת הנאשם בהסתמך על סעיף 149(3) לחסד"פ מאחר וזו לא הועלתה לאחר קבלת רשות בית המשפט, כנדרש בסעיף 151 לחסד"פ, וכן כי לא ניתן להסתמך על סעיפים 149(5) ו(6) לחסד"פ מאחר ואלה מחייבים זכוי / הרשעה קודמים, או לכל הפחות ניהול הליך מקביל, אשר אינם מתקיימים במקרה זה. ב"כ המאשימה טען כי שימוש בדוקטרינת ה'הגנה מן הצדק' תדרש רק במקרים חריגים ביותר, בהם יוכיח הנאשם קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו של הנאשם, מה שאין כן בתיק זה, וכן הוסיף כי לא כל פגם יוביל לביטול כתב האישום.

...

עוד טען ב"כ המאשימה כי לא ניתן להיעתר לבקשת הנאשם בהסתמך על סעיף 149(3) לחסד"פ מאחר וזו לא הועלתה לאחר קבלת רשות בית המשפט, כנדרש בסעיף 151 לחסד"פ, וכן כי לא ניתן להסתמך על סעיפים 149(5) ו(6) לחסד"פ מאחר ואלה מחייבים זיכוי / הרשעה קודמים, או לכל הפחות ניהול הליך מקביל, אשר אינם מתקיימים במקרה זה. ב"כ המאשימה טען כי שימוש בדוקטרינת ה'הגנה מן הצדק' תידרש רק במקרים חריגים ביותר, בהם יוכיח הנאשם קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו של הנאשם, מה שאין כן בתיק זה, וכן הוסיף כי לא כל פגם יוביל לביטול כתב האישום.

מן הכלל אל הפרט לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, ובחנתי הבקשה אל מול סעיפי החוק הרלוונטיים והמבחנים השונים שנקבעו בפסיקה, שוכנעתי כי יש מקום לדחות הבקשה, ואנמק.

מהמפורט לעיל שוכנעתי כי על אף שקיים טעם לפגם בהתנהלות גורמי האכיפה, נוכח התנהלות הנאשם, כמפורט, לא ניתן להגדיר התנהלותה של המאשימה כהתנהגות נפסדת, ושוכנעתי כי קיום הליך פלילי זה בעניינו של הנאשם, אין בו משום פגיעה בתחושת הצדק וההגינות.

משכך, אני דוחה טענת ב"כ הנאשם אף בהתבסס על סעיף 149(10) לחסד"פ. סוף דבר, אני דוחה כאמור בקשת ב"כ הנאשם לביטול כתב האישום.

בשולי דבריה ציינה ב"כ המאשימה, במאמר מוסגר, כי אף אם יימצא על ידי בית המשפט שנפל פגם בהגשת כתב האישום במועדו, הרי שאין בזה להוביל דוקא לביטולו, שכן על בית המשפט לבחון אם עסקינן בפגם היורד לשורשו של עניין, כזה הגובר על האנטרס הצבורי, הטמון בבירור תלונה שעניינה פגיעה מינית חמורה שבוצעה לכאורה בנפגעת העבירה.

...

עם זאת, ציינו כבר לעיל, כי דעתנו איננה נוחה מפרשנות ההוראות המוצעת על ידי הפרקליטות ואנו סבורים, כי ככל שזו אכן הפרשנות הנכונה הרי שהיא מותירה מרחב תמרון בלתי סביר בידי גורמי התביעה (והחקירה) באורח הסותר, מיניה וביה, את תכלית החקיקה.

סוף דבר ציינו לעיל, הפרשנות להוראות היועמ"ש בדבר התקופה המרבית לטיפול הפרקליטות בתיק, אשר הוצעה לנו על ידי הפרקליטות איננה מניחה את דעתנו.

מאחר שעניין לנו כאן בהוראות היועץ המשפטי לממשלה שהן בגדר חקיקת משנה (במישור המהותי) ומאחר שהחוק הותיר בידי היועץ המשפטי לממשלה סמכות לאשר גם בדיעבד הגשת כתב אישום, מקום בו חרגו רשויות האכיפה מלוחות הזמנים שנקבעו לכך בהוראות היועמ"ש, מצאנו לנכון, בטרם מתן החלטתנו הסופית בבקשת ההגנה לבטל את כתב האישום להפנות החלטה זו אל היועצת המשפטית לממשלה.