כך למשל, בעיניין דליות דלעיל, נקבע כי מי שרוכש מכונית, אינו יכול להחשב כמי שעצם עיניו או ויתר על כך שיגלו את עיניו – רק מכיוון שלא נסע במכונית נסיעת מבחן, כך שבאותו מקרה נפסק כי גם אם הייתה רשלנות מה של התובע שלא ביצע בדיקה של הרכב, הרי שרשלנות זו ככל שהייתה, אינה מפחיתה מאחריותה של הנתבעת שם.
בספרו חוק המכר פירוש לחוק החוזים בעריכת ג' טדסקי, תשמ"ז (עמ' 282-281), כותב פרופ' אייל "חוק המכר שולל לחלוטין את ההשקפה של 'יזהר הקונה', ומתיר לקונה להסתמך באופן בלעדי על תאור הממכר בפי המוכר ועל החיובים המוסכמים בחוזה. הדין לא יהיה שונה, לפי חוק המכר, גם אם היתה לקונה היזדמנות סבירה לבדוק את הממכר והוא לא ניצל אותה, או שניצל אותה אך עקב רשלנותו לא גילה את הפגם בממכר. הוא הדין אם המוכר הציע לקונה לבדוק את הממכר והקונה דחה את ההצעה בתום-לב, או שנענה לה אך עקב התרשלותו בבדיקה לא גילה את אי ההתאמה. אף אין חשיבות למידת רשלנותו של הקונה בעיניין זה ... הדרך הקלה למוכר, הרוצה למנוע שהקונה יסתמך על אי-התאמה בממכר, היא להסב את שימת ליבו שלו אליה עובר לכריתת החוזה. לא עשה כן, לא זו בלבד שהקונה יכול לטעון לאי-התאמת הממכר, אלא שבמקרים מסוימים יהא בכך משום חוסר תום-לב במשא ומתן".
חובה זו נגזרת גם לדיני האונאה ומקח טעות במשפט העברי (עת ישנם גדרים מהי אונאה המחייבת פיצוי ומהי הונאה המחייבת ביטול עסקה והשבה).
הפרת חובת הגילוי בשלב הטרום החוזי עשויה להתבטא בשימוש של הקונה, אשר כלפיו הופרה חובה זו, בעילת ביטול החוזה המופיעה בסעיף 15 לחוק החוזים בשל הטעה או בטענת אי התאמה על פי חוק המכר, כאשר הפרת חובת הגילוי בשלב הטרום חוזי עשויה לבוא לידי ביטוי גם בטענה אודות מצג רשלני, על פי עוולת הרשלנות הקבועה בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח – 1968.
הקונה איפוא מוגן מפני רשלנותו בבדיקת הממכר, ואולם ככל שידע על אי ההתאמה או על המום הנסתר מבעוד מועד, היינו לפני החתימה על ההסכם, אין הוא רשאי עוד להעלות טענותיו נגד המוכר (ראו סעיף 12 לחוק המכר; עניין מסגנאו דלעיל, אם כי יכול וגילה בסמוך ממש לפני החתימה והפסיד היזדמנות אחרת עקב כך ויכול לכאורה לטעון לחוסר תום לב במו"מ לפי סעיף 12 לחוק החוזים).
...
השלישי, ביטול עסקה בדרך של קבלת הצעת הנתבע לפיה ירכוש את הרכב במחיר שמכר תוך הפחתת דמי שימוש ראויים עבור 26.5 חודשים היינו בסך של 20450 ₪ (באופן שדמי השימוש יעמדו על סך של 18550 ₪ לשנתיים ושלושה חודשים ולכל הפחות 15000 ₪ כאמת מידה שקיבלה עוגן בפסיקה עבור התקופה, כך שהנתבע ישלם 24000 ₪).
בשים לב לכל האמור לעיל, ובשקלול כלל הנסיבות, אני סבורה, כי בהינתן שהתובע אינו מעוניין לבטל את העסקה; ובשים לב לתשומות הכרוכות באפשרויות לפיהן התשלום שייצא מכיסם של הנתבעים (37500 ₪ או 32000 ₪ או 20450 ₪ או שווי למשל של הפחתה בגין אובדן להלכה שיכול להיות לצורך העניין כ-40% -30% משווי הרכב דאז שאם עמד על 48000 ₪ כי אז מסתכם ב-14400 ₪ או 19200 ₪ כשמתוכם ניתנה כבר הנחה של 9000 ₪ ועל כן מדובר בפער לתשלום של 5400-10200 ₪ ואם נפחית 1400 ₪ הרי שהסכום עומד על סך שבין 4000-8800 ש"ח); ובהתייחס למכלול הנסיבות שהוצגו בכל הנוגע לאחריות הנתבעים; כשביטול עסקה גורר הוצאות נוספות מלבד השבה; אל מול הצעות הנתבע לסיים את ההליך קודם להגשת התובענה בדרכים ראויות; ואל מול זאת אשם תורם של התובע; והתובע כאמור מסכים להשאיר את הרכב אצלו והדרך העדיפה היא אכיפת חוזה וקיומו, ולו בקירוב, ולא ביטולו – הרכב יישאר אצל התובע והנתבעים ביחד ולחוד ישלמו פיצוי בסך של 7000 ₪ (כך שההפחתה בכללותה ממחיר מחירון היא 16000 ₪ ומהסכום שהוצע למכירה 12000 ₪ כשדומה שבכל קונסטלציה שהיא מבין הפתרונות מגיעים לאותה תוצאה מספרית) ולסכום זה יתווספו הוצאות משפט ריאליות, בשים לב גם לאופי ההליך כתביעה קטנה וגם לניסיונות הנתבעים כאמור לסלק את התובענה – בסך של 600 ₪.
סך הכל ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד לתובע סך של 7600 ₪ תוך 30 יום מהיום.
