פגיעת רכב מאחור בנסיבות רגילות

לפי עדות הצדדים ומהודאתו של הנתבע בעדותו הרי שבכל האמור לשאלת האחריות מודה הנתבע כי הוא פגע מאחור ברכבו של התובע, ועל כן הנתבע הוא האחראי לתאונה ולנזקיה.

לא למותר לציין כי מדובר במחדל דיוני חמור של הנתבע אשר לא הגיש כתב הגנה, ולא סיפק לבית המשפט כל הסבר מניח את הדעת מדוע לא עשה כן. בנסיבות הרגילות, אף ספק האם יכול בעל דין לסמוך על חוות דעת שצורפה לכתב טענות של בעל דין אחר שנמחק.

...

מדובר אמנם בסנקציה לא מבוטלת, ואולם משעה שהנתבע אינו שועה לפניות ולהחלטות בית המשפט, שלא לומר לא הגיש ככתב הגנה, ולמרות שניתנו לו הזדמנויות חוזרות ונשנות לתקן מחדלו אך הדבר היה ללא הועיל והנתבע המשיך והתעלם מהחלטות אלו – אין מנוס ממחיקת "הגנתו" של הנתבע.

לאור האמור לעיל אני מורה כדלקמן: בנסיבות העניין, אני מורה על ביטול מינויו של המומחה, מר אליהו אגרנט, שכן אין מקום להעמיס על התובע עלויות מיותרות.

לאור הודאתו של הנתבע בדיון בדבר אחריות לתאונה, ולאור שאר האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע בתוך 30 יום סך 25,259 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (14.1.18) ועד התשלום בפועל בתוספת אגרת משפט בסך 257 ₪ והוצאות משפט בסך 1,500 ₪.

במצב דברים זה, הואיל ואין מחלוקת בין התובעת לבין הנתבעים 1 ו-3 כי רכב התובעת נפגע מאחור על ידי רכב הנתבעים 1 ו-3 ואילו רכב הנתבעים 1 ו-3 נפגע מאחור על ידי רכב הנתבעת 2, טענה שגם הנתבעת 2 אינה מכחישה, הרי שאין מנוס מהקביעה העובדתית, לפיה מהלך התאונה היה כזה שבו רכב הנתבעת פגע תחילה בחלקו האחורי של רכב הנתבעים 1 ו-3 וכתוצאה מפגיעה זו הדפו לעבר חלקו האחורי של רכב התובעת.

ככלל אין לידרוש מנהג רכב הנמצא במצוקה את אותו סטאנדרט של זהירות המצופה מנהג בנסיבות רגילות.

...

התובעת תשלם לנתבעים 1 ו-3 ולנתבעת 2 הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ כל צד, ובסך הכל 3,000 ₪.

כמו כן, תשלם התובעת את שכר עדי הנתבעים כפי שנפסק בדיון.

התובעת תשלם לעד הנתבעת 2, באמצעות ב"כ הנתבעת 2, את עלות הפקת החומר הרפואי שנהג הנתבעת 2 המציא עוד ביום הדיון לפי הוראת בית המשפט , והמציא קבלה מתאימה בגינו בסך של 105 ₪.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים: ביום 3.10.2012 ארעה תאונת דרכים בה נפגע רכב התובע מאחור (להלן התאונה).

המבחן שנקבע לעניין זה בע"א 165/84 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ פ"ד לח(4) 554 (1984) הוא: "התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך", אשר "אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך" (סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו".

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בבקשות ובתשובות להן, ולאחר ששמעי טיעוני הצדדים בפני, סבורני כי יש לקבוע כי יש לסלק התביעה על הסף מחמת התיישנות.

אין בידי לקבל טענת התובע כי מירוץ ההתיישנות החל רק במועד בו הומצא לו מכתב המבטחת לפיו לא תשלם על מלוא נזקו של התובע או במועד בו ניתנה חוות דעת השמאי מטעם המבטחת.

נהגת רכב אלבר מחליטה להמשיך לנסוע בשלה, עד כי מוצאת עצמה נוסעת מאחורי הלקסוס, שכן נהג המזדה החליט בנסיבות לנסוע אחרי רכב אלבר, מאחר שרכב אלבר ניסה לעקוף את הלקסוס ונהג המזדה קיווה לעקוף גם הוא, בנסיעה אחרי רכב אלבר.

הוכח איפוא בראיות מספקות כי נהג הלקסוס התנהג בכביש באופן מחפיר, במכוון, בבריונות הפוגעת באופן חריף וחריג ביכולתם של המעורבים להתנהל בשקול דעת רגיל, ולסיום הסאגה בלם את רכבו בפתאומיות ובהפתעה עד עצירה מוחלטת והעמדת רכבו כסלע בנתיב הנסיעה השמאלי בכביש מהיר.

...

לאחר ששקלתי בטענות הצדדים, עיינתי בכל חומר הראיות ושמעתי עדויות הצדדים וסיכומיהם לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה כנגד הנתבעים להתקבל, ואולם לנוכח אחריותו של נהג צד ג' להתרחשות, כפי שיובהר להלן, דין ההודעה לצד ג' להתקבל אף היא.

שוכנעתי מעדות נהגת אלבר ונהג המאזדה כי שמרו מרחק כמצופה מהם, אלא שהתנהגות נהג הלקסוס, האטה-האצה תוך מעבר בין הנתיבים וחסימה מכוונת של אפשרות עקיפה, היא התנהגות שנטעה בלבול בלב הנהגים, ותרמה תרומה מכרעת לפגיעה ביכולת הצפייה שלהם.

לנוכח המסקנה כי התוצאה הנ"ל היא תולדה של מעשי נהג הלקסוס, הרי שזכאים הנתבעים 1 ו-2 לשיפוי מצד ג', ועל כן ההודעה לצד ג' מתקבלת.

אין עוד מחלוקת, כי רכב התובעת החליק ועצר בצד הכביש, וכי הרכב הפוגע הסתחרר וסטה לעבר רכב התובעת שעצר כאמור בצד הכביש ופגע בו בחלקו האחורי של רכב התובעת, כאשר הרכב הפוגע נפגע גם הוא בחלקו האחורי, כפי שעולה מהתמונות שצורפו לכתבי הטענות של הצדדים.

הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת.

בת.א. (ת"א) 36466-12-14 קווים תחבורה ציבורית בע"מ נ' שלמה ברסי (01/08/2017), נפסק: "המצאותו של כתם שמן בכביש, ... אין פרושה בהכרח כי כתם השמן הוא הגורם לתאונה או שהימצאותו מחייבת בנסיבות תיק זה להטיל אחריות על נתיבי ישראל ולנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות נהג רכב הנתבעים ואחריותו לפגיעה באוטובוס התובעת ולפטור את נהג רכב הנתבעים מאחריות, כטענת התובעת שכנגד והנתבעים 1-2 בתביעה העיקרית". התובעת העידה בפני כי רכבה ורכב משטרתי עלו על כתם השמן והחליקו אך הצליחו לעצור בצד הכביש מבלי לגרום לתאונה כלשהיא (ראו: שורות 9-12 בעמ' 2 לפרוטוקול).

...

זה המקום להפנות לדברים שנפסקו ברע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ. אלסייד ספאלדין (10.09.2017) כדלקמן: "... ודוק, כל שנדרש הוא כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה, כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין...". לפיכך, אני קובע כי התובעת הוכיחה ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי נגרמו לה נזקים כמפורט בכתב התביעה בסך של 16,458 ₪.

סוף דבר: התביעה מתקבלת נגד הנתבעים 1 ו- 2, אשר עליהם לשלם לתובעת סך של 16,458 ₪, בתוספת אגרות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪, ובסה"כ 20,458 ₪.

התביעה נגד נתבעת 3 נדחית.