פגיעת רכב בהולך רגל שהמתין מחוץ לרכב האם הרכב שימש כזירה

] הצד השלישי טוען כי מקום בו לא היה שימוש ברכב החונה והוא ממילא חנה כדין, הרי שהוא שימש "זירה" ומכאן כי החבות מוטלת על הרכב הפוגע, קרי הנתבעות.

דיון והכרעה: עניין לנו בסעיף 3(ב) לחפלת"ד "תאונה שבה מעורבים מספר כלי רכב" הקובע כדלקמן: "(ב) נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שוים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע". לאחרונה ניתן פסק דין החוזר על האבחנה שבין מי שנחשב "משתמש" לבין מי שעושה "שימוש" ודומה כי נכון לחזור על האבחנה לצורך דיון גם בעניינינו (ע"א 8090/16 אוחנה נגד פלונית 22.10.2018)[footnoteRef:2]: [2: ראה גם ספרו של ריבלין, עמוד 418 ואילך.

והכל שנאמר: "פסקנו בעבר כי שאלת האחריות בגין פגיעה בהולך רגל בתאונה שבה היה מעורב יותר מכלי רכב אחד נבחנת בשני שלבים: בשלב הראשון, נבחנת השאלה האם כלי הרכב הקשורים לתאונה הם אכן כלי רכב 'מעורבים'. בחינה זו נעשית לפי הגדרת תאונת הדרכים שבסעיף 1 לחוק הפיצויים. המעורבות יכולה להעשות בשתי דרכים - על-ידי קיום התנאי של 'שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה' או על-ידי קיומה של אחת החזקות המרבות שבסעיף 1, ביניהן החזקה בדבר חניה במקום אסור. בשני המקרים יש להראות גם כי קיים קשר סיבתי בין ה'שימוש' או בין החזקה המרבה לבין תאונת הדרכים (ראו אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 273, 312-308 (מהדורה רביעית, 2012); עניין דוידי, בפס' 9; עניין סוהא חסן, בפס' 5; עניין אדרי, בעמ' 822; ע"א 6527/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ארד ([פורסם בנבו], 7.10.2008)).

הסכנה: מאחר והתובעת לא הייתה "משתמשת" ברכבה, יש לבדוק האם חלה לענייניה אחת מן החזקות המרבות בחוק, קרי, "מאורע שניגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". שתי שאלות דורשות כאן תשובה: האחת, האם רכבה של התובעת היוה סיכון תעבורתי.

לא למותר לציין כי לפי תקנה 35 לתקנות התעבורה, הנהיגה בכביש צריכה להתבצע "ככל האפשר בצידו הימני קצוני של הכביש". על הנתבעת 1 היה לשעות להוראות התקנות ולהמתין עד אשר יסיים האוטובוס את החניה שהרי הורתנו תקנה 68 לתקנות התעבורה "כביש שנחסם או שנשאר בו מקום לתנועה בכיוון אחד בלבד, יציית עובר דרך לסימון הניתן על-ידי שוטר, אתת או תמרור; לא היה בו אחד מאלה יתן עובר דרך שנתיב תנועתו נחסם, זכות קדימה לבא כנגדו" (ההדגשה שלי, ש.מ.מ.).

...

לאחר שנתתי דעתי לכל נסיבות התאונה, הגעתי לכלל מסקנה כי רכבה של התובעת לא הוא שיצר סיכון תעבורתי.

סוף דבר: האחריות לנזקיה של התובעת מוטלת על הנתבעות 1-2 ואלה ידאגו להעברת הפיצוי לתובעת באמצעות באת כוחה כמוסכם.

ההודעה לצד שלישי נדחית.

בזירה אין כל תעוד לכך שרכב נוסף היה מעורב, לא נהג המשאית ולא מד"א תיעדו רכב נוסף שניפגע או שהיה מעורב, גם אין כל ראיה שהעובדת שהסיעה את התובעת התלוננה שרכבה נפגע, מה שמחזק את המסקנה שהתובעת אכן סיימה את השמוש ברכב בעת התאונה, שכן השלימה את יציאתה מן הרכב ואז נפגעה וזאת בין אם עשתה צעד ובין אם עשתה שלושה צעדים.

ברע"א 10785/08 אורן שחור נ' **** קארו (מיום 19.04.09) (להלן: "פס"ד קארו") נבחנה השאלה האם ניתן לראות בנפגע, אשר יצא מרכבו התקול לצורך הזמנת גרר והמתין כ- 10 דקות להגעתו, עד לפגיעתו על ידי רכב חולף, משתמש ברכב החונה (התקול) או שמא נותק הקשר בינו לבין הרכב החונה, ויש לראותו הולך רגל שניפגע על ידי הרכב הפוגע.

רק אם מיתקיים בנפגע אחד מאותם שימושים – תקום חבות למבטחת הרכב שבו נעשה השמוש, ואילו במקרה אחר – יחשב הוא לנפגע מחוץ לרכב.

...

סיכומם של דברים התביעה מתקבלת.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 108,911 ₪.

הנתבעת תשלם לתובע 2 סכום של 19,449 ₪.

לטענת הראל הנפגעת לא עסקה כלל בתיקון דרך או בטיפול דרך ולמעשה כל שעשתה היה לפתוח את מכסה המנוע ולהמתין לסיוע, כיוון שכך אין לראותה כ"משתמש ברכב", ואילו לטענת שומרה, מתוך הראיות שהובאו לעיונו של בית המשפט, יש לראות בנפגעת כמשתמשת ברכב בשל פעולת "תיקון הרכב" שנעשתה על ידה מיד ובסמוך לתאונה – פתיחת מכסה המנוע ונסיון לאתר את הבעיה ברכב ולטפל בה. קודם שנבוא ונבחן טענות הצדדים אל מול הראיות שהובאו לעיוננו בסוגיה הנדונה, נבקש להציג את המתוה הנורמאטיבי הנוגע לה. תאונה מעורבת – קיצורה של הלכה כעולה מהוראות סע' 2 (א) ו- 3(א) לחוק הפיצויים וכן הוראות פקודת רכב מנועי (נ"ח) תש"ל – 1970 (להלן – פקודת רכב מנועי) נהג ומשתמש ברכב שנגרמו לו ניזקי גוף כתוצאה מתאונת דרכים יפוצה בגין נזקיו ע"י מבטחת רכבו.

נביא לעניין זה מדבריו של כב' הש' אנגלנדר אשר מגדיר באופן מדויק את השאלה העומדת לפתחו של בית המשפט והיפה אף לעניין דנן – "שאלת התיחום בין נפגע-נוהג לבין נפגע מחוץ לכלי הרכב העסיקה את בתי המשפט בשורה של פסקי דין. יצוין, כי בדרך הטבע החלוקה לשני המצבים, בעלי משמעות משפטית שונה מבחינת זהותו של בעל החבות, יוצרת מקרי גבול שההכרעה בהם תלויה בהבחנות דקות העשויות להיראות כמלאכותיות...כך במקרה שלפניי, שינוי קל בנסיבות היתנהגותו של הנפגע עשוי להשפיע על התוצאה המשפטית. מכאן תובן גם ההתמקדות של בעלי הדין בפרטי מעשיו וכוונותיו של הנפגע בעת הפגיעה. האם התכוון להתניע את הרכב לשם בדיקת התיקון או שמא עמד סתם מחוץ לכלי הרכב מתוך ציפייה כי התיקון ייגמר בעזרת אנשים אחרים? ושוב, השאלה המשפטית היא האם היה הנפגע, בעת הפגיעה, בבחינת נוהג-משתמש ברכבו או בבחינת נפגע מחוץ לכלי רכבו. וביתר דיוק: האם עמידתו מחוץ לכלי הרכב הייתה חלק מתיקון דרך, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הפיצויים, או שמא עמידתו זו הייתה מנותקת מן התיקון, ובכך מכל שימוש ברכב מנועי" (הדגשה שלי- צ.ו) ומסקנתו של ביהמ"ש באותו עניין, בהסתמך על שנפסק בעיניין אלראהב, הייתה כי – "... במקרה שלפניי המצאותו של הנפגע מחוץ לרכב הייתה עקב הקלקול שחל ברכבו. הנפגע עמד סמוך לרכבו והיה נכון בכל רגע לסייע בתיקון הרכב או בבדיקה האם הרכב תקין. בנסיבות אלה, הפגיעה בנפגע על ידי רכב חולף באה עקב השמוש ברכבו שלו, כפי שגרס בית המשפט קמא" בדומה נפסק בת"א (חי') 1653/89 אוחנה נ' קליר (1992) (להלן- עניין אוחנה), שם עמד הנהג בסמוך לחבריו אותם הזעיק על מנת שיסייעו בידו להחליף גלגל ברכב, החברים החליפו את הגלגל והנהג אשר עמד בסמוך נפגע מרכב חולף (עוד ראו לעניין זה – ת"א (ירושלים) 1035/88 שוקרון נ. אלימלך (1989); ע"א (ת"א) 2556/01 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' שיוביץ (2004); ת"א (הרצליה) 2203/02 כהן נ' קרנית (2006); ת"א (ירושלים) 13817/01 מרסיאנו נ' מדינת ישראל(2004)).

ברע"א 10875/08 אורן שרון ואח' נ' **** קארו ואח', (2009) (להלן- עניין שרון) נקבע בהתייחס לשאלה - מתי יש לראות נפגע מרכב חולף בבחינת "משתמש" ברכבו ומתי יהא בבחינת "הולך רגל" בלבד - "בבוא בית המשפט להכריע אם נפגע מרכב חולף הנו 'הולך רגל' או 'משתמש', שומה עליו לבחון אם היתקיים אחד השימושים המנויים ברשימה הסגורה שבהגדרת המשנה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. רק אם מיתקיים בנפגע אחד מאותם שימושים - תקום חבות למבטחת הרכב שבו נעשה השמוש, ואילו במקרה אחר - ייחשב הוא לנפגע מחוץ לרכב. ודוק - לא די בקשר סיבתי עובדתי לשימוש, אלא נידרש "שימוש" במובן שניתן לרכיביה השונים של הגדרת המשנה בפסיקה.

הבוחן הסיק מכך כי מכסה המנוע היה פתוח בעת התאונה וכי המכה שקבל הרכב הנפגע מאחור מהרכב הפוגע "גרמה לו לעוף אחורה ולזרוע להנתק מבסיסה עד שפגע וניפץ את שמשת החזית". הבוחן מציין כי לא ברור איך מכסה המנוע הגיע למצבו בזירה וכי יכול להיות שמשהו מהאזרחים הניח אותו במצבו הסופי.

...

כפי שהבהרתי לעיל בהרחבה רבה, הראיות שהובאו לפני מלמדות באופן ברור וחד משמעי כי הנפגעת, עובר ובסמוך לתאונה, ניסתה לבחון את מהות התקלה ברכבה לפיכך בעת התרחשות התאונה עצמה אף עמדה בסמוך לחזית הרכב וככל הנראה, מתוך אופי הפגיעה בראשה וסימני ניגוב האבק על החלקים הפנימיים של הרכב המצויים מתחת למכסה המנוע, היא גחנה אל חזיתו על מנת לאתר הבעיה ברכבה, וכפי שפרטנו לעיל אין זה משנה כלל אם בסופו של יום עסקינן בתקלה שהצריכה איש מקצוע, אלא די לנו בכך שבעת התאונה והפגיעה הייתה הנפגעת בשלב בו היא מנסה לאבחן את מהות התקלה ברכב ולטפל בה. אינני מקבל את אף טענתה העובדתית של הראל כי אין זה הגיוני שהנפגעת בחנה את טיבה של התקלה משך שעה תמימה, שכן, ראשית דבר, לא הוכח כלל שזהו פרק הזמן שחלף מעת שיצאה מהרכב ועד לתאונה, שהרי איננו יודעים כמה זמן חלף מאז שיחתה האחרונה של הנפגעת עם ניצן ועד ליציאתה מהרכב ואולם עצם זאת שהנפגעת ציינה בשיחה שקיימה עם ניצן בשעה 13:10 כי היא חוששת לצאת מהרכב כיוון שרכבים נוסעים בקרבתה במהירות גבוהה, ומכיוון שניצן העידה כי לאחרי כן קיימה שיחות טלפון נוספות עם הנפגעת שעדיין שהתה בתוך הרכב וכי בשעה 14:00 הנפגעת כבר לא ענתה לה, יש בה לאושש את המסקנה כי חלף פרק זמן כזה או אחר מאז השיחה ועד לכך שאזרה אומץ ויצאה מהרכב על מנת לנסות ולאתר את הבעיה ברכבה וכי עד למועד התאונה שהתה הנפגעת מחוץ לרכבה פרק זמן קצר ביותר, ובוודאי פחות משעה, כפי הנטען ע"י הראל.

מתוך שכך מסקנתי היא כי הנפגעת עסקה אותה עת בפעולת "תיקון הרכב" או "טיפול" בו וממילא היא בגדר "משתמש ברכב" כהגדרת הדיבור בחוק הפיצויים ומבטחת רכבה בלבד היא זו החבה לפצותה, שכן אין עסקינן ב"תאונה מעורבת" במסגרתה נפגע מי שאינו בגדר משתמש ברכב, אלא בתאונה בה נפגע משתמש אחד הרכבים, וממילא ע"פ הוראת סע' 3 (א) לחוק הפיצויים, מבטחת רכבו היא בלבד האחראית לפיצויו.

סוף דבר הראל תישא לבדה בסך השיפוי המוסכם לתובעת.

הרכב נותר ללא נהג לזמן לא מוגדר, התובעים נותרו ברכב לא בגדר נוסעים, הרכב שימש כזירה ודינם של התובעים כדין הולכי רגל.

באותה מידה יכול היה המשיב להמתין לבתו מחוץ לרכב או לשבת ברכב עם מנוע דומם, באופן שניתן לומר כי הרכב היוה רק זירה להתרחשות התאונה.

בהנתן האמור לעיל, שרכב הנתבעת פגע ברכב התובעים בעת שחנה, אני קובעת כי התובעים נפגעו כהולכי רגל, על כן, מוטלת החבות לפצות את התובעים על איילון, מבטחת רכב הנתבעת.

...

על כן, נדחית טענת איילון שהתאונה ארעה בשל חניה במקום אסור.

בנוסף, אני דוחה את טענת איילון שמדובר בתאונה מעורבת.

בהינתן האמור לעיל, שרכב הנתבעת פגע ברכב התובעים בעת שחנה, אני קובעת כי התובעים נפגעו כהולכי רגל, על כן, מוטלת החבות לפצות את התובעים על איילון, מבטחת רכב הנתבעת.

על מנת להכריע בשאלה על מי מבין הרכבים יש להטיל את האחריות, נכון תחילה לתאר את אופן התרחשותה של התאונה: היכן עמד כל אחד מכלי הרכב; באיזה שלב של פעולת התידלוק הוא היה; האם במועד היתרחשות התאונה נעשה שימוש ברכב או שמא שימש הרכב כזירה בלבד ועוד.

טענות הנתבעת 2- מבטחת המשאית פסק הדין ברע"א 3329/21 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, ניתן ביום 2.11.21 (להלן: "עניין פלוני"), דן רק בשלוש מבין החלופות האפשריות להגדרת "שימוש ברכב מנועי" (נסיעה ברכב, כניסה לתוכו וטפול דרך) ואולם אין זה סוף פסוק בבחינת השאלה האם רכב, שבמועד התאונה היה במהלך תידלוק, מהוה רכב "מעורב" בתאונת דרכים.

לאור ההלכה שנקבעה בעיניין פלוני, לפיה אין לראות בפעולת תידלוק של רכב - על כל רכיביה - כפעולה המהוה "שימוש ברכב מנועי", אין לראות את התובע כמי שניפגע בהיותו משתמש ברכבו במועד התאונה, אלא יש לראותו כמי שניפגע מחוץ לכלי הרכב וכהולך רגל ולכן לא חלה במקרה דנן הוראת סעיף 3(א) לחוק, אלא הוראות סעיף 3(ב) לחוק.

במועד התאונה לא נעשה שימוש של נסיעה ברכבם שכן הרכבים עמדו בעמדת תידלוק בעצירה מוחלטת בהמתנה שתתפנה משאבת דלק.

כך גם חזר על דבריו ברע"א 9115-11 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ ' עיזבון המנוח חראזי אייל, ניתן ביום 2.4.12: "שאלת האחריות בגין פגיעה בהולך רגל בתאונה שבה היה מעורב יותר מכלי רכב אחד נבחנת בשני שלבים: בשלב הראשון, נבחנת השאלה האם כלי הרכב הקשורים לתאונה הם אכן כלי רכב "מעורבים". בחינה זו נעשית לפי הגדרת תאונת הדרכים שבסעיף 1 לחוק הפיצויים.

...

בענייננו אני סבורה כי לא מתקיים הקשר הסיבתי העובדתי.

יתרה מכך, אני סבורה כי גם לא מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי.

סוף דבר נהג המשאית הינו האחראי הבלעדי לתאונה מיום 24.6.17 שבה נפגע התובע.